יום שני, 7 בנובמבר 2016

בבני ברק עושים כבוד לסכך של הסוכה

ידיעה שהופיעה בעיתון 'יתד נאמן' מספרת על הכבוד שרוחשת עירית בני-ברק לסכך ששימש למצוות הסוכה. הוא נאסף בצורה מכובדת, והובל אחר כבוד אל אתר 'חיריה' - שם טופל בנפרד משאר הפסולת העושה את דרכה אל האתר.

יום שבת, 5 בנובמבר 2016

בגשר הצבים נראו רק דגים עצובים - טרור אקולוגי בנחל אלכסנדר

במרחק של כרבע שעת נסיעה מנתניה, על כביש-החוף הישן, מפנה שלט חום לשמורת נחל אלכסנדר.
בתוספת מעט חוש התמצאות - ההכרחי כאן בשל החיסרון הבולט בשילוט, זכיתי להגיע בסופו של דבר אל הנחל הנושף בעורפו של 'כפר ויתקין'.
מכאן, מראשו של מגדל העץ הממוקם בסמוך ל'גשר-הצבים' - אחת מפנינות החמד הממוקמות לאורכו של הנחל, ניתן לצפות אל עבר הרי השומרון שבאופק המזרחי, ולדמיין איך היה נראה הנחל פעם, כשאלכסנדר -  זה שהעניק לנחל את שמו, נהג להסתובב על גדתו המזרחית.
למרגלות המגדל משתרעת מדשאה רחבת ידיים ובה שולחנות עשויי עץ, שנטעו לצדו של פרדס טעון אשכוליות, המעניקות לסביבת הנחל מראה מושלם.
יחד עם המזח קטן, המעניק הזדמנות לצפות בצב הרך הייחודי לשמורה - העשוי להגיע לאורך של כ-120 ס"מ ולמשקל של כ-50 ק"ג, הביקור כאן אמור להפוך לחוויה מושלמת.
שלט עשוי עץ שאותיותיו דהויות שהוצב לצדו של הגשר, מספר כי 'גשר הצבים', הוקם בשנות ה-30 על ידי ראשוני כפר-ויתקין, וכבר אז נחשב לגשר מרשים. הוא עשה את מלאכתו נאמנה במשך כמעט שישים שנה, עד אשר נהרס בשיטפון הגדול שהתחולל כאן בשנת 1991. במשך הזמן שחלף, נמצא פתרון לבעיה, ובמקומו נבנה גשר בטון צר.
הכל טוב ויפה. המים רטובים, מזג האוויר נאה, הצמחייה העבותה שלשתי גדות הנחל, מעניקה לו מראה טבעי ופראי, בדיוק כמו שנחל טוב אמור להראות.
כשנשמע אחת למספר דקות קול שקשוק גלגלי הרכבת, אפשר לצפות בה, להקשיב ולדמות כאילו השמורה ממוקמת לה אי שם בארץ טרופית רחוקה.
בעבר, כך מספרים זקני הכפר הסמוך, נצבה כאן תחנת-מכס שפעלה מטעם השלטונות העות'מניים. באותם ימים הביאו לכאן תוצרת חקלאית מהשרון ומהשומרון, בעיקר אבטיחים.
מכאן השיטו בנחל את התוצרת ל'נמל האבטיחים' שבחוף 'מכמורת', ומהנמל שיווקו את היבול לערי החוף ולמצרים. 
בעקבת 'המרד הערבי' שפרץ בשנת 1936, נמנע השימוש בנמל יפו - נמל היצוא העיקרי של פרי הדר ונמל היבוא העיקרי לדשנים. בעקבות כך נטען שיש לבנות מזח חליפי בחוף עמק חפר ושלטונות המנדט נעתרו. למעשה, המזח נבנה כדי לסייע לאניות מעפילים לעגון כאן. הקמתו הושלמה באוגוסט 1939.
ב20- ביוני 1948 עגנה ליד המזח האנייה אלטלנה, טעונה בנשק ובציוד צבאי, שיועד ברובו לאנשי האצ"ל.
***
ממבט ראשון, נראה הנחל, תוך כדי צעידה על גדתו, תמים לחלוטין. אלא, שלא חולף זמן קצר, ותחושת הסירחון עולה על גדותיה.
בתחילה עוד ניתן לטעות ולחשוב שמקור הריח הוא ממים עומדים, ואולי מעצי הפרדסים טעוני האשכוליות. אך לא.
צעד נוסף אל עבר 'גשר הצבים' - המשמש בימים של שגרה כתצפית אל עבר הצבים האמורים לשחות תחתיו - שיש שטוענים כי הינם צאצאים לאותה אוכלוסייה שחיה כאן עוד בתקופת אלכסנדר - זה שנתן לנחל את שמו, מעלה חשד כי משהו כאן אינו כשורה.
הצצה נוספת אל עבר המים הזורמים לאיטם, מציפים על גדותיה  את השאלה: היכן הם אותם צבים שהעניקו לנחל את שמו - אלו שהפכו את הנחל ליעד כל כך אטרקטיבי? אם צבים אין כאן, אולי דגים יהיו כאן לכל הפחות.
למרבה ההפתעה, הדגים אכן נמצאים כאן לאלפיהם, אלא שהם מתים. ניכר עליהם כי כבר מזמן הפסיקו לשחות כנגד הזרם.
מבט נוסף אל עבר הנחל, חושף מול עיניי מים שחורים מעורבים בקצף לבן, מראה מרהיב לכאורה.
אלא שדי להתקרב אליו בכדי להבין כי הוא זה שמהווה כאן את גורם הצחנה.
המקום הזה שאמור לשמש כ'גן-עדן' לציפורים, נראה משום מה בשעה זו כמזבלה עירונית.
אנפה בודדה שבכל זאת העיזה להתקרב אל המים, נותרה כשתאוותה רחוקה מהשגה. בניגוד למצופה, היא לא ניקרה בדגים ואפילו לא התקרבה אליהם.
חוץ ממנה כמעט שלא  נראות כאן ציפורים, מלבד אי אלו אווזים, שמשום מה החליטו להתעלם בהפגנתיות מן העובדות הנתונות בשטח. הם מסתובבים בין הדגים המתים, כאילו לא שמעו ולא הריחו את אשר ארע לדגים.
לא רחוק מהם נראה פגר של תן, כשהוא צף על פני המים, תוך שהוא נושא בתוצאות תעוזתו לאכול מן הדגים באין מפריע. 
***
אז להיכן בעצם נעלם היופי של הנחל?
עם כל היופי שהתברך בו הנחל, אסור לשכוח עובדה אחת. יובליו המקוריים של הנחל הזורם לאורך 32 ק"מ ונשפך לים מצפון לחוף בית ינאי, ראשיתם אי שם במורדות השומרון.  עובדה שמשפיעה קשות על איכות המים הזורמים בו.
לאורך שנים רבות היה הנחל מזוהם מאוד, אך לאחר שזכה לטיפול מקיף של ניקוי ושיקום, הפך לפנינה של טבע. במימיו שהיו עד לפני מספר ימים נקיים, חיים בעלי-חיים רבים, ובגדותיו צומחת צמחייה עשירה.  
כאמור, הכל היה טוב ויפה, עד לפני מספר ימים.
אלא שלפתע החלו להראות כאן דגים מתים בכמויות מסחריות, שבמיתתם הותירו לנו צחנה ומראות בלתי נעימים.
***
כשיצאו אנשי השמורה להתחקות אחר מקור המטרד, הסיקו מהר מאד כי מקורו בפסולת היוצאת ממסיק הזיתים - משטחי הרשות הפלסטינית.
אותה פסולת המכונה 'עקר' הינה תוצר לוואי של תהליך סחיטת הזיתים בעת המסיק. ה'עקר' מתאפיין בחומציות רבה ולכן גורם לתמותת דגים ובעלי חיים בנחלים. הזרמת ה'עקר' אינה מאפשרת את שיקום הנחלים.
כאמור, מקורו של ה'עקר' הוא במסיק הזיתים - בישובים שמעבר לקו הירוק, המזרימים את שפכיהם לנחלים. תופעה זו של הזרמת שפכים חוזרת על עצמה בכל שנה. עד לשנה זו נהגה רשות ניקוז שרון, האחראית על הנחל, לאגום את העקר במאגר ולשחררו לנחל בעת שטפונות. השנה הוחלט משום מה שלא לנקוט בפתרון זה - שלא הוכיח את עצמו גם בעבר, וגרם לנזקים לנחל ולתמותת דגים.
הסיפור העגום הזה אינו חדש, הוא מוכר היטב לאנשי המקצוע. מה שבכל זאת השתנה השנה, היא העובדה  שלאורך נחל שכם ישנם כ-50 בדי בד, שטוחנים את הזיתים כדי להפיק מהם שמן. כמויות יבול הזיתים השנה הן פי שלוש ממה שהיו בשנים האחרונות, והעדר הגשמים גורם לכך שה'עקר' מגיע לנחל אלכסנדר במצב גולמי וסמיך יותר.
***
מבט נוסף אל עבר הרי השומרון, חושף מציאות עגומה ורחבה הרבה יותר - הזרמת ה'עקר' הינה רק חלק קטן מתופעה רחבה של הזרמת שפכים מתחום הרשות הפלשתינית לתחום ישראל, שהמדינה מתרשלת בפתרונה.
מזה למעלה מ-15 שנים זורמים שפכים מתחום טול כרם ומשכם לעבר הקו הירוק. לפני מספר שנים הקימה הרשות מכון לטיהור שפכים בשכם, אך הוא מטפל רק בחלק מהשפכים ואינו מטפל בעקר המוזרם לנחלים.
"נהיה לנו שחור בעיניים. נראה כאילו שפכו נפט לתוך הנחל וכל הדגים מתו. המראות הנשקפים מגשר הצבים הפכו לעצובים", שח לעצמו אחד מוותיקי כפר ויתקין הסמוך, שהטריח את עצמו עד לכאן, על מנת להיווכח בעיניו בנכונותן של השמועות הזורמות מן הנחל.
***
סתם כך ביום לא בהיר, מחליפים המים את צבעם לשחור? אני שואל את איש רשות הטבע והגנים.
"בשיקום נחל אלכסנדר הושקעו כסף רב ועבודה מאומצת", הוא מבקש לשתף אותי בתסכולו הגובר, "כך שבצדו הצפוני והמערבי זורמים מים מטוהרים וחיים בהם דגים לרוב, צבי ים ויצורי מים אחרים. ערוץ הנחל הפך לאתר תיירות המושך אליו אלפי מטיילים.
אלא שהמים שמוזרמים לנחל, הם בעיקר מי הביוב שמגיעים  משטחי הרשות הפלסטינית. אלה זורמים בערוצים מכיוון המורדות המערביים של שכם והכפרים שבסביבה, עד לעמק חפר.
בעיית הזיהום במים נפתרה בעזרת מכון טיהור שנבנה על גדר ההפרדה לפני שנים. המים המטוהרים זרמו לערוץ הנחל, והניקיון איפשר לבעלי החיים להתפתח ולהתרבות. 
וכאן אנו מגיעים אל המציאות הכאובה. מדי שנה, בעת מסיק הזיתים זורמים לנחל מזהמים שהם תוצרי המסיק. מכון הטיהור שקיים היום, מוגבל, ואינו מסוגל לטפל בהם. מדובר בחומרים שחורים, שומניים ורעילים שאינם מאפשרים כניסת חמצן למים. התוצאה קשה: מי הנחל החלו להצחין, הדגים ויצורים אחרים מתים. קיים חשש לצמחיה שעל גדות הנחל ולצבים הרכים החיים במים". 

אבי אוזן, אקולוג בתי גידול של רשות הטבע והגנים, מוסיף להסביר: "לכל מערכת אקולוגית ישנה מערכת שלמה של חיידקים ופטריות. כשמגיע זיהום מהסוג הזה, שהוא רעיל. הוא קוטל את כל המערכת. הוא פשוט מוחק הכל, והנחל צריך לבנות את הכל מחדש. כואב לדבר על זה. נחל אלכסנדר מקבל באופן קבוע ביוב משכם. הרבה פעמים אי אפשר לטפל בזבל הזה, כי הוא כל כך רעיל. כשמוציאים את הדגים מהנחל, מוציאים את החלק העליון של מארג המזון ופוגעים בכל המערכת".

יום שלישי, 20 בספטמבר 2016

ראש ישיבה שהפך לעת מצוא למנקה בית מדרש - לדמותו של רבי שמואל רוזובסקי

די להזכיר את השם "ר'-שמואל", ובעולם הישיבות ידעו כי מתכוונים לרבי שמואל רוזובסקי - ראש ישיבת פוניבז', מי שנחשב כראש לראשי הישיבות.
לאחרונה, כינס נכדו לפונדק אחד, עדויות ותיאורים שאותם רשם מפי תלמידיו, לצד תולדות וקורות חייו.
לאורך הספר כולו, מפוזרים לא מעט תיאורים, המלמדים כולם על הנהגתו האישית, ועל היותו משמש דוגמת מופת של תלמיד חכם, אשר לצד גדלותו התורנית, וגאונות ההסברה שבהן התברך, דרש מתלמידיו וגילם בעצמו הנהגה ישרה, הבנויה על אדני מוסר התורה, הכוללת זהירות גם בלבוש ובסדר החיצוני של האדם עצמו בפרט ושל סביבתו בכלל.
רבים מתלמידיו מעידים כי מעולם לא נמצא רבב על בגדיו - בכך ראה חלק בלתי נפרד מחובתו של בן תורה לקדש שם שמים.
הנהגתו היתה כולה אומרת כבוד, והרשים בחיצוניותו כמו בפנימיותו.
***
בהקשר לכך סיפר אחד מתלמידיו: הגיע לפני רבי שמואל יהודי תלמיד חכם ומנהל ישיבה, והחל מתנה את צערו: "מוכרח אני להשקיע מאמצים בפרטים גשמיים לטובת הישיבה - דבר הגוזל ממני זמן יקר, שבו יכול הייתי לעסוק בלימוד".
ראה רבי שמואל צורך לעודדו, והשיב לו בנימה אישית: "על הרבצת התורה  שלה זכיתי לאורך השנים, איני יודע אם אקבל שכר בעולם האמת, מי יודע אם עשיתי זאת בשלמות הראויה. אולם, על שני דברים בטוח אני כי אקבל שכר:
א. כשנפתחה הישיבה בבית הכנסת 'הליגמן', היו הדרכים בעיר מלאות חול, כתוצאה מכך הצטברו על ידי הבחורים חול ואבק בהיכל בית הכנסת. נשמעו אז טענות מפי המתפללים כי הבחורים מותירים לכלוך במקום. בהפסקות הצהרים, משהלכו התלמידים, הייתי נועל את בית הכנסת, סוגר את החלונות, מטאטא מנקה ומסדר.
ב. באותה תקופה, ערב מלחמת העולם השניה, יצוא התפוזים לחו"ל - שהיה עסק עיקרי באזור שהיה מוקף בפרדסים פסק. כתוצאה מכך התגלגלו ברחובות הסמוכים לישיבה כמויות גדולות של תפוזים רקובים ושאריותיהם. מהמשכורות הראשונות שקבלתי מהרב  מפוניבז', קניתי מיכלי אשפה גדולים, אותם הצבתי בסמוך לישיבה, על מנת שהבחורים ישליכו בתוכם את שאריות התפוזים. כך הפך אזור הישיבה למקום מכובד ונקי, כיאה למקום תורה.
עדות ממקור ראשון המשמשת כחיזוק להנהגה זו, נשמעה מפי תלמידו רבי יעקב אדלשטיין: היה זה בתקופה הראשונה להקמתה של הישיבה בבית הכנסת 'הליגמן'. שרר אז עוני גדול, וכסף לשלם עבור פועל ניקיון, לא היה בר השגה.
בעיניי ראיתי, תיאר הרב אדלשטיין, כיצד בשעת צהריים שלאחר יום לימודים, המתין רבי שמואל לאחרון התלמידים שיעזוב את בית הכנסת, נטל לידו מטאטא והחל מנקה את המקום.
הוסיף הרב אדלשטיין לספר: רבנו אף נהג לנקות את חדרי הנוחיות, למרות שהיה זה מנוגד לטבעו. כך, עם היותו עדין נפש ואיסטניס, כאשר נגע הדבר לכבוד בני התורה ולומדיה, הניח את נוחיותו האישית בצד.  
הקפדתו על מראהו החיצוני באה לידי ביטוי באותם ימים בצורה בולטת: בעוד התלמידים היו מגיעים לשיעור כשנעליהם מאובקות, היחיד שהיה נקי מכל רבב היה רבי שמואל.

לימים, כשחלה את חוליו האחרון, בהיותו מלופף בייסורים, שמע אותו חתנו רבי יצחק הקר מבקש שבזכות דאגתו לנקיון בית המדרש וסביבתו, יקלו עליו מייסוריו.
***
על מידת התחשבותו בזולת, סיפר תלמיד את המעשה הבא:
היה זה בציפור נפשו של רבנו - כאבו הגדול שבחורים בלא שימת לב טורקים דלת בכניסתם וביציאתם מבית המדרש, פעם לאחר שבחור טרק דלת בפראות, התבטא בחריפות: "בשביל מה נכנס לשיעור, הרי בין כך וכך לא יבין את הדברים שיאמרו שם".
בשיחה שנשא בעקבות המעשה, עורר על כך, וכה אמר: "מידות ו'דרך-ארץ' מקיפים את האדם בכל ענייניו, גם בדברים הקטנים ביותר. ואל יזלזל ויקל בהם, שכן, ב'דרך-ארץ', גם הענינים הקטנים, עומדים ברומו של עולם, יוצרים את צורת האדם ואת הכלי לקבל תורה. ענין ה'דרך-ארץ' מקיף את האדם בלכתו בין הבריות, ובדברו עם בני אדם.
הזהירות הנדרשת מבן ישיבה, נוגעת לו החל משעה שפותח את הדלת - שיהיה ניכר שנכנס אדם.
כאשר מדובר במקום תורה, הרי שהנכנס אליו בלא דרך ארץ, חסר הוא בהבנת התורה. שכן המשקל הנכון לשפוט סברה לאמתותה, דורש הבנה דקה, והרגשת נועם הסברה. ומוכרחת לשם כך מידת 'דרך-ארץ'.
***
בהזדמנות נוספת דיבר רבי שמואל בפני התלמידים על כך שבחור נטל אוכל ממטבח הישיבה ללא רשות. הרבנית אמרה בעקבות כך שאינה מוכנה לשלוח אוכל בצורה כזאת, וסוכם שתימסר שיחת מוסר, שבה ישמיע רבי שמואל את דבריו בענין זה.
בתום השיעור עמד על המסופר אודות מלכת שבא שהתרשמה עמוקות מן הצורה שבה היה ערוך שלחן עבדיו של שלמה המלך. היא ראתה בכך את שיא החכמה - הניכרת אף בצורת ההתנהגות בעת האכילה.
***
מעשה וניגש יהודי לרבי שמואל, וביקש לברר אצלו על בחור שהוצע לבתו כחתן. הוא שאל מספר שאלות:
'כמה שעות לומד הבחור? איך הוא שומר על סדרי הלימוד? האם הוא מבין היטב את לימודו ועוד?'
לאחר שקיבל תשובות שהניחו את דעתו, הודה לראש הישיבה, ופנה ללכת לדרכו.
עצר אותו רבי שמואל ואמר לו: "הרשה לי לשאול גם אותך כמה שאלות: 'הנה רואה אני שהנך מרוצה מן התשובות שקבלת, כנראה הנך מבין שזה כל מה שהבת שלך צריכה לדעת אודות הבחור'. אך אני חושב שאת בתך מאד היה מעניין לדעת דוקא, 'האם הבחור הזה בכלל בן אדם' "! 
"היה מן הראוי שתשאל אותי" - המשיך רבי שמואל - "האם מלבושיו נקיים ושיניו מצוחצחות ונעים לשבת לידו... ואיך הוא מתנהג בחדר האוכל, האם הוא מגיע ראשון ולוקח את המנה המשובחת, או שממשיך ללמוד ובא בסוף, ואוכל את מה שנשאר, ומה קורה אם קנקן השתיה שעל השולחן נגמר וצריך למלאותו, האם הוא זה שרץ למטבח להביאו מלא או שיושב ב'סבלנות' וממתין שאחר יעשה זאת... האם הוא נכנס מידי פעם למטבח ומודה לעובדים על טרחתם? ואיך הוא מתנהג כאשר אין האוכל ערב לחכו, האם הוא בכל זאת אוכל ואח"כ ניגש למטבח ואומר 'תודה רבה', או שביום זה אינו אוכל ויורד לקיוסק לקנות ממתקים?"
"הנה הגעת למסקנה שהוא שקדן, שמא תברר האם הוא מסדר את מיטתו, או שהוא משאיר את חדרו מפוזר מתחילת הזמן ועד סופו?"  
"אני חושב" - אמר רבי שמואל - "שדוקא הדברים הללו, הם שאמורים לעניין את בתך. כי אם המפונק הזה - שלא חשב על סביבתו - יבוא בצהרים מ'הכולל' הביתה, והיא הרי טרחה הרבה להכין לכבודו בהכנת ארוחת הצהרים, והוא יתיישב לאכול, והאוכל לא יהיה בדיוק כמו שחשב שראוי לו, הרי שיעוות את פניו וכו'.
האם אז תתנחם בתך במחשבה בדברים שאמר הרב רוזובסקי לאביה לפני שהשתדכו: 'כי הוא שקדן גדול, ומבין היטב את עומק סברות הסוגיות במסכת 'בבא בתרא' ואת הבנת ה'קצות' והרעק"א בסוגיה זו...?' ".  
***
כאמור, יחסו המיוחד של רבי שמואל לצורת הנהגתם של תלמידיו ולנעשה בסביבתם, ניכר היטב בכל אורחותיו.
ביטוי לכך, ישנו במעשה הבא שסופר על ידי אחד מתלמידיו:
היה זה בעיצומה של תפילת שחרית בשבת, לפתע נראה טבח הישיבה כשהוא פונה אל מקומו של רבי שמואל במזרח היכל הישיבה. החליף עימו מספר מילים ושב לאחוריו.  
לאחר שהלך ראו בני הישיבה שרבי שמואל נסער מאוד. לכשנסתיימה התפילה שאלוהו במה העניין?
ענה רבי שמואל: "הטבח בא אלי ובפיו שאלה:
"עכבר נכנס לתוך סיר הטשולנט. האם אפשר להוציאו באופן שלא יהיה כרוך בחילול שבת'.
'נזדעזעתי!' אמר רבי שמואל, 'נניח שמבחינת ההלכה הדבר מותר, אבל היכן היא האנושיות ועדינות הנפש?! היאך אפשר לשים בפני בחורים אוכל מאוס שכזה!' ".
***
יחסו המיוחד של רבי שמואל, בא לידי ביטוי לא כלפי הסביבה בלבד, כי אם גם כלפי סובביו, ובפרט כלפי אלו, שמידת הכרת הטוב שמילאה את ישותו, הביאה אותו להעניק להם יחס מיוחד.
במאמר שפורסם לזכרו, נכללו דברים משמו של פועל הניקיון בישיבה: "ליוויתי אותו עד לקבר", סיפר האיש, והוסיף, "היה חם מאד באותו יום, והדרך היתה ארוכה עבור אדם בגילי, ובכל זאת, הגיע לו. נהגתי עמו באותה מידה שבה נהג עמי. בכל עת שהיה מבחין בי ברחוב, נהג לדרוש בשלומי. גם כאשר היה מוקף בתלמידים, לא שכח להתעניין בי ובמשפחתי. הוא לא היה היחיד, פועלים נוספים מיררו אחר מיטתו בבכי באומרם: "לפניו שחנו את כל דאגותינו, העניק לנו הרגשה שאנו חלק ממשפחתו".
בהקשר לכך סיפר חתנו רבי יצחק הקר: ארע ואחד מן העובדים בישיבה חלה, הלך רבי שמואל לבקרו ולדרוש בשלומו. כאשר חלה הוא, החזיר לו האיש ביקור. כשהבחינו בני הבית בכניסתו של האיש, ואמרו לרבי שמואל 'פלוני הגיע לבקרך', תיכף צהלו פניו.
בהזדמנות אחרת בקשו לברר אצלו עבור שידוך, על אודות בתו של אחד מעובדי הישיבה. "הוא הלא תופס אצלנו מקום של כבוד בישיבה", השיב רבי שמואל. השידוך יצא אל הפועל לשביעות רצון הצדדים, ואבי הבת זכר לו זאת כל חייו. הודות לאותן מלים חמות שיצאו מפיו של רבי שמואל, גם זכה האיש ליחס מכובד מצד חתנו לאורך ימים ושנים.
***
היחס ההדדי ששרר בינו לבין פועלי הניקיון בא לידי ביטוי מדי שבוע. יום שלישי, היום שבו היה מגיע למסור את שיעורו בסניף הישיבה בעיר אשדוד, היה יום חג עבור בני הישיבה בכלל, ועבור העובדים בפרט.
'מאייר', כך קראו לו לאותו יהודי ניצול שואה, שעבד במטבח הישיבה. הוא איבד שם את כל משפחתו, ולאחר מכן נישא בשנית.
ביום שלישי, היום שבו נוהג היה רבי שמואל להגיע, צהלו פניו של מאייר החל משעת בוקר מוקדמת. 'רבי שמואל מגיע היום', היה טורח ליידע את סובביו.
הוא נהג להמתין לו בכניסה, שם, כך ידע, יעבור תיכף רבי שמואל וישאל לשלומו, כפי שאכן היה הדבר חוזר על עצמו באורח קבע.  
'מה שלומך ר' מאייר', התעניין רבי שמואל, 'מה שלום בני המשפחה'.
כך חזר הדבר ונשנה מדי שבוע. רבי שמואל יושב לצדו של האיש ומשוחח אתו ארוכות, כאילו אין דבר ניצב על סדר יומו. ידעו כולם כי תיכף עם סיום השיעור, יעלה מאייר את ארוחת הצהרים אל רבי שמואל בפנים צוהלות, וזוכה מצדו של רבי שמואל למלוא חפניים של יחס והארת פנים, שיחזיקו אותו למשך השבוע הקרוב.
***
מחשבה מרובה השקיע רבי שמואל, על מנת שלא תיגרם מחמתו הרגשה לא נעימה.
בהקשר לכך מספר תלמיד: "רבי שמואל נהג להחזיר לחנות  בקבוקים ריקים בתום השימוש. בטרם ישיבם, הקפיד לשטפם. כשנשאל לפשר הדבר, הסביר: 'אי אפשר שלבעל המוכלת יהיו זבובים ונמלים בגלל הבקבוקים שלי' ".  
כמו כן, נהג באורח קבע, בעת שהיה מתאכסן אצל אחרים, לרפד את המאפרה בנייר כסף. כשסיים להשתמש בה, נהג להשליך את הנייר לאשפה. את כל זאת עשה מתוך מחשבה, שלא להטריח את מארחיו בשטיפתה.
בהקשר לכך סיפר תלמידו רבי מדרכי דרורי, כי נכח פעם בעת שישב רבי שמואל יחד עם ידידו רבי שלמה טנא בבוררות של דין תורה, כיצד ניגש רבי שמואל לשטוף את המאפרה. רבי שלמה מחה בו. אמר לו רבי שמואל: 'לא די שלכלתי, עוד אשאיר אותה כך?!'
*** 
תיאור יופי מידותיו, בא לידי ביטוי במאמר שכתב תלמיד לזכרו:
"לא רק תורתו יפה היתה, כי אם גם נתונה היתה בכלי יפה, מפואר ומקושט בכל מידות נעלות. לעולם לא אשכח את נעימות ההרגשה שהיתה במחיצתו. הוא הקרין מאצילותו זוך ותואר, והוד קדומים נסוך היה על אצילות נפשו.
לו נדמה היה בעיני רבנו שיחסר קמעא מכבודו של הקטן בתלמידיו, לא נח ולא שקט, עד שעלה בידו לפייסו.
מסכת חייו היתה מורכבת כולה מחטיבה אחת של דרך ארץ, ודברים אלו גם השתדל תדיר להעביר לתלמידיו, בפרט במסגרת שיעורי הדעת, שעמם נהג לפתוח את 'הזמן':
"...מחובתנו", חזר והדגיש, "להקרין אור תורה לסביבתנו. אין אנו מעריכים מספיק את עצמנו, עלינו לדאוג לכך שתהיה ניכרת נעימות וחביבות בין אדם לחברו, מתוך דאגה לזולת, והעיקר שיהא שם שמים מתאהב על ידינו".
הנהגתו המיוחדת כפי שניכרה בעיני אנשים מבחוץ שבאו עמו במגע, גרמה בעקבותיה לשינוי היחס לכלל בני התורה.
***
בדברים שכתב רבי שמואל על אודות הנהגת תלמיד חכם הניכרת בסביבה, כלל את הדברים הבאים, האמורים בחז"ל על דברי הפסוק בתהלים: " 'למנצח על שושנים לבני קרח משכיל מזמור שיר ידידות', פירש רש"י: 'לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר הזה שהם רכים כשושנים ונאים כשושנים ומרטיבים מעשים טובים כשושנים'.

תלמיד חכם היושב באוהלה של תורה, אמור להשפיע מריחו הטוב על הסביבה כולה, וכולם צריכים להתבשם ממנו. אם לא כן, אין הוא בגדר תלמיד חכם". 

יום שני, 23 במאי 2016

יום שישי, 13 במאי 2016

כשזושא'לה יענטע'ס התחנן על נפשו

טור זה שפורסם בשבועון 'בקהילה', מתפרסם כאן באדיבותו של הכותב. הוא מיטיב לגעת בנקודה כואבת, שהתעלמות מקיומה לא תואיל מאומה לפתרון המצב הקיים. היא תיפתר כשזושא יבין שהנפסד העיקרי מהמצב המתמשך אינו אלא הוא.  

יום שישי, 6 במאי 2016

שלא יהיה יותר גרוע


אתמול, יום כ"ז בניסן התשע"ו מלאו 15 שנים לפטירתו של הרב אביגדור מילר (מגדולי הרבנים בארצות הברית בדור האחרון).

הדברים המובאים כאן לזכרו מתוך ספרו 'תורת אביגדור', מבוססים על דברי פסוק מפרשת 'קדושים' שאותה נקרא השבת:

על הפסוק "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' (ויקרא י"ט, כ"ג), נאמר במדרש:

"אמר להם הקב"ה לישראל אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשוב ולא נטע. אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר 'ונטעתם כל עץ מאכל'. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם (מדרש תנחומא, קדושים ח').

כשאבותינו נכנסו לארץ כנען ראו לפניהם ארץ מלאה בכל טוב יותר מגדר הרגיל. לפני כניסתם, המומחים הכי גדולים לעניני חקלאות וגננות התרכזו בתכלית הריכוז לשפר ולטפח את ארצם. שבעה העמים של ארץ כנען היו מסורים לארצם לכל הקשור לעניני חקלאות וגננות באופן בלתי רגיל. אחד מהעמים היה העם החווי, שפירושו נחש. הגמרא (שבת פ"ח עמוד א') מסבירה למה כינו אותם ודימו אותם לנחשים, שהיו טועמים את הארץ כחיוויא.

הנחש חי באדמה ולכן מכיר היטב כל סוג, כל מין אדמה. כשרצו לשתול איזה פרי, או איזה סוג תבואה, החוויים היו לוקחים קומץ של אדמה בפיהם, ולפי הטעם היו יודעים בדיוק מה מכילה אדמה זו, ומה הכי טוב לשתול בה. לשון הגמרא בשבת (שם), שהיו בקיאים ביישובה של ארץ ישראל, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית.

מומחיות זו שהיתה להם לא נוצרה ביום אחד, אלא זו תוצאה של דורי דורות, שמסרו עצמם לעבודת האדמה. וכשאבותינו נכנסו לארץ, הם נדהמו מהמראה שהתגלה לפניהם.

משל למה הדבר דומה: ליהודי שקונה איזו וילה, ובגינת החצר מאחורי הוילה נמצא עץ תאנה מטופח וכל מיני שתילים נדירים, דברים שצריכים השקעה גדולה של עבודה וזמן. והיהודי בעצמו בודאי לא היה מתעסק או מקדיש זמן לזה, אבל הוא שמח בזה שהכל כבר נמצא בגינה שלו. אבל לפני שקנה את הוילה, היה דר בה אדם שהקדיש את כל חייו לטפח את גינתו. לא היה לו שום ענין בחייו חוץ מזה. זו היתה הנאתו בחיים. כן היה הדבר אצל שבעה העמים.

הנה בבברית בין הבתרים כשהודיע הקב"ה לאברהם 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם', אמר לו (בראשית ט"ו, ט"ז): 'ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עוון האמורי עד הנה'.

בתקופת אברהם היו האמוריים ישרים והגונים. לאחר פטירתו נפטרו האמוריים שהיו בקשר אתו, צאציהם החלו להתדרדר, עד שנאמר עליהם 'כל תועבת ה' אשר שנא ...'.

לפני פרשת עריות מקדימה התורה (ויקרא י"ח, ג'): 'וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו'. לאחר שהתדרדרו הגיע זמנם להיות מגורשים מארצם, ובא זמנם של ישראל לצאת ממצרים כדי להיכנס לארצם.

ישנו כלל יסוד כשהתורה או הגמרא נותנת טעם לדבר, אין זו הסיבה היחידה אלא רק אחת מתוך רבות, לפי זה ישנה סיבה נוספת להתמהמהות כלל ישראל במצרים - משום שהכנענים טרם סיימו לטפח וליפות את ארצם במידה מספקת. כשאבותינו היו במצרים, אותו זמן היו הכנענים עסוקים בטיפוח הארץ. הקב"ה הותיר אותם בארצם לשם מטרה זאת. רק כאשר הגיעה הארץ לדרגת גשמיות גבוהה שאינה יכולה להיות טובה מזו, הגיעה העת לגרש את הכענינים.

על כך אמר איוב (איוב כ"ז, י"ז): 'יכין צדיק וילבש...'. אחד עושה הכנה, והצדיק בא ונהנה ממנו. כשכלל ישראל נכנסו לארץ, מצאו לפניהם ארץ מדהימה ביופיה ואדמה פוריה ביותר. מומחים אלו ידעו לפתח כל סוג תבואה וכל סוג פרי ולהניב עד קצה הגבול. טיב הפירות היה המשובח ביותר וגודלם היה מדהים. אפילו מאות שנים אחרי כניסתם לארץ, הענבים היו עדיין כל כך גדולים שהיו מביאים ענב לשלחן ושמים לתוכו ברז ומושכים ממנו מיץ (כתובות קי"א:) במרגלים מצינו שנצרכו שנים אנשים לשאת אשכול אחד. חז"ל דורשים (סוטה ל"ד:): שנצרכו שני מוטות ושמונה אנשים לשאת אשכול אחד.

לא היה חסר כלום בארץ, כמו שנאמר (דברים ח', ט'): 'לא תחסר כל בו...'. הכנענים מלאו ארצם ממש בכל טוב. כל מיני גינות, פרדסים וצמחי מרפא, עד כי הארץ היתה דחוסה ומלאה בתוצאות של עמל ויגיעה מדורי דורות, שמסרו עצמם לטיפוח האדמות על ידי מומחים לעניני חקלאות וגננות.

לאור זאת, תמוה הדבר שהתורה מצווה (ויקרא י"ט, כ"ג): 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם...'. הלא כשנכנסו לארץ כבר היו קיימים בה כל עצי פרי, ולא היו צריכים לנטוע כלום?

על כך מתרצים חז"ל במדרש תנחומא: "אמר להם הקב"ה לישראל: 'אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו 'נשב ולא נטע', אלא הוו זהירים בנטיעות שנאמר 'ונטעתם...'. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם.

לבסוף אחרי תקופה עצי פרי מזדקנים ומתים וכרמים מתנוונים, וכי תשתמשו בכל הטוב שמצאתם בלי לדאוג ולהשאיר לבאים אחריכם אין זה נכון. אלא היות שמצאתם ארץ עם כל טוב, יש לכם האחריות להשאיר ארץ מלאה כל טוב.

אם נדקדק בדברי חז"ל הרי לא אמרו שחייבים לנטוע לדורות הבאים, לא אמרו שאם מצאתם עצי תפוזים, תשתלו כדי שיהיו תפוזים לדורות הבאים. אלא אמרו אם מצאתם כבר עצי תפוזים נטועים, אז אתם חייבים לדאוג שיהיה גם לבניכם. לא אמרו שחייבים לדאוג שיהיה לבניכם כל טוב רק כשאתם עוזבים את המקום. אחריותכם לדאוג שלא לשאיר את המקום במצב גרוע יותר ממצב הקודם.

וזה לימוד חשוב, וזוהי הנקודה למאמרנו. לפי הלימוד של חז"ל אם אדם נכנס לאיזה מקום ומצא הכל מסודר ונקי, אחריותו וחובתו בעת עזיבת המקום להשאיר אותו בדיוק באותו מצב כמו שהיה בעת כניסתו.

אם הוא נכנס לבית המדרש ומצא שם מדפים מסודרים בספרים, ובעת לימודו ועיונו הוריד כמה ספרים מהמדפים, אחריותו וחובתו לא להשאיר אותם מפוזרים אלא להחזירם לארון. זה הלימוד המינימאלי שאפשר להוציא מדברי המדרש.

פעם כשהייתי משגיח בישיבה, בחור שאל אותי: מה הרושם הכי קטן שלימוד מוסר צריך להשאיר עלי? עניתי לו: שהרושם הראשון הוא להחזיר את ספר המוסר שבו למדת למקומו בארון, זה הלימוד המיניאמלי. מוטלת אחריות על אדם שלא להשאיר את המקום גרוע יותר מכפי שהיה קודם הגעתו. כך, בשעת שמחה, אין להתלונן על טיב האוכל אם ישבית את השמחה.

בתהלים (ק"ז, ל"ד) כתוב: 'ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה'. הפסוק מרמז לעיר סדום שהיתה ארץ עושה פרי, למלחה - אשמתה נהפכה למלוחה, שאינה יכולה להוציא פרי, מרעת יושבי בה, בעבור רעת יושביה. אזור סדום שאנו רואים היום צריך ללמדנו לימדו גדול, סדום היתה כגן השם (בראשית י"ג, י'), וכשלוט ראה את ככר הירדן היה מוקסם מהמראה שהתגלה לפניו והיום המקום שמם, אדמת סדום ספוגה בכימיקלים כל כך גבוהים שאי אפשר לגדל עליה כלום, סדום נותרה כמצבת זכרון שכולם יסתכלו ויתעפלו מהשממה.
 
 
הרב אביגדור מילר (באדיבות ויקפדיה)

יום שישי, 22 באפריל 2016

השנה עושים 'סדר': החמץ לאש, הנילון לפח

עמותת 'עולמקום' הפעילה בתחום איכות הסביבה, יוצאת בקריאה להפסיק את שריפת הניילונים והאריזות השונות עם החמץ!
אין שום סיבה הלכתית לשרוף גם את הניילונים, ניתן להשליך אותם לפחי האשפה.
הסיפור של העיר חיפה מראה 'יפה' לצערנו את ההתאמה הסטטיסטית בין זיהום אוויר למחלות נשימתיות, סרטן ועוד רח"ל...אין צורך להיות חכם גדול בכדי
להבין שפיקוח נפש של זיהום אוויר, חשוב יותר משריפה מיותרת של ניילונים.
יש אנשים המנסים להסביר את העצלנות להוציא את החמץ מהאריזות והשקיות שלו במסווה הלכתי - די לעשן השחור ממדורות שריפת החמץ!
הפלסטיק למיחזור והחמץ לשריפה...