יום שני, 23 במאי 2016

יום שישי, 13 במאי 2016

כשזושא'לה יענטע'ס התחנן על נפשו

טור זה שפורסם בשבועון 'בקהילה', מתפרסם כאן באדיבותו של הכותב. הוא מיטיב לגעת בנקודה כואבת, שהתעלמות מקיומה לא תואיל מאומה לפתרון המצב הקיים. היא תיפתר כשזושא יבין שהנפסד העיקרי מהמצב המתמשך אינו אלא הוא.  

יום שישי, 6 במאי 2016

שלא יהיה יותר גרוע


אתמול, יום כ"ז בניסן התשע"ו מלאו 15 שנים לפטירתו של הרב אביגדור מילר (מגדולי הרבנים בארצות הברית בדור האחרון).

הדברים המובאים כאן לזכרו מתוך ספרו 'תורת אביגדור', מבוססים על דברי פסוק מפרשת 'קדושים' שאותה נקרא השבת:

על הפסוק "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' (ויקרא י"ט, כ"ג), נאמר במדרש:

"אמר להם הקב"ה לישראל אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשוב ולא נטע. אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר 'ונטעתם כל עץ מאכל'. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם (מדרש תנחומא, קדושים ח').

כשאבותינו נכנסו לארץ כנען ראו לפניהם ארץ מלאה בכל טוב יותר מגדר הרגיל. לפני כניסתם, המומחים הכי גדולים לעניני חקלאות וגננות התרכזו בתכלית הריכוז לשפר ולטפח את ארצם. שבעה העמים של ארץ כנען היו מסורים לארצם לכל הקשור לעניני חקלאות וגננות באופן בלתי רגיל. אחד מהעמים היה העם החווי, שפירושו נחש. הגמרא (שבת פ"ח עמוד א') מסבירה למה כינו אותם ודימו אותם לנחשים, שהיו טועמים את הארץ כחיוויא.

הנחש חי באדמה ולכן מכיר היטב כל סוג, כל מין אדמה. כשרצו לשתול איזה פרי, או איזה סוג תבואה, החוויים היו לוקחים קומץ של אדמה בפיהם, ולפי הטעם היו יודעים בדיוק מה מכילה אדמה זו, ומה הכי טוב לשתול בה. לשון הגמרא בשבת (שם), שהיו בקיאים ביישובה של ארץ ישראל, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית.

מומחיות זו שהיתה להם לא נוצרה ביום אחד, אלא זו תוצאה של דורי דורות, שמסרו עצמם לעבודת האדמה. וכשאבותינו נכנסו לארץ, הם נדהמו מהמראה שהתגלה לפניהם.

משל למה הדבר דומה: ליהודי שקונה איזו וילה, ובגינת החצר מאחורי הוילה נמצא עץ תאנה מטופח וכל מיני שתילים נדירים, דברים שצריכים השקעה גדולה של עבודה וזמן. והיהודי בעצמו בודאי לא היה מתעסק או מקדיש זמן לזה, אבל הוא שמח בזה שהכל כבר נמצא בגינה שלו. אבל לפני שקנה את הוילה, היה דר בה אדם שהקדיש את כל חייו לטפח את גינתו. לא היה לו שום ענין בחייו חוץ מזה. זו היתה הנאתו בחיים. כן היה הדבר אצל שבעה העמים.

הנה בבברית בין הבתרים כשהודיע הקב"ה לאברהם 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם', אמר לו (בראשית ט"ו, ט"ז): 'ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עוון האמורי עד הנה'.

בתקופת אברהם היו האמוריים ישרים והגונים. לאחר פטירתו נפטרו האמוריים שהיו בקשר אתו, צאציהם החלו להתדרדר, עד שנאמר עליהם 'כל תועבת ה' אשר שנא ...'.

לפני פרשת עריות מקדימה התורה (ויקרא י"ח, ג'): 'וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו'. לאחר שהתדרדרו הגיע זמנם להיות מגורשים מארצם, ובא זמנם של ישראל לצאת ממצרים כדי להיכנס לארצם.

ישנו כלל יסוד כשהתורה או הגמרא נותנת טעם לדבר, אין זו הסיבה היחידה אלא רק אחת מתוך רבות, לפי זה ישנה סיבה נוספת להתמהמהות כלל ישראל במצרים - משום שהכנענים טרם סיימו לטפח וליפות את ארצם במידה מספקת. כשאבותינו היו במצרים, אותו זמן היו הכנענים עסוקים בטיפוח הארץ. הקב"ה הותיר אותם בארצם לשם מטרה זאת. רק כאשר הגיעה הארץ לדרגת גשמיות גבוהה שאינה יכולה להיות טובה מזו, הגיעה העת לגרש את הכענינים.

על כך אמר איוב (איוב כ"ז, י"ז): 'יכין צדיק וילבש...'. אחד עושה הכנה, והצדיק בא ונהנה ממנו. כשכלל ישראל נכנסו לארץ, מצאו לפניהם ארץ מדהימה ביופיה ואדמה פוריה ביותר. מומחים אלו ידעו לפתח כל סוג תבואה וכל סוג פרי ולהניב עד קצה הגבול. טיב הפירות היה המשובח ביותר וגודלם היה מדהים. אפילו מאות שנים אחרי כניסתם לארץ, הענבים היו עדיין כל כך גדולים שהיו מביאים ענב לשלחן ושמים לתוכו ברז ומושכים ממנו מיץ (כתובות קי"א:) במרגלים מצינו שנצרכו שנים אנשים לשאת אשכול אחד. חז"ל דורשים (סוטה ל"ד:): שנצרכו שני מוטות ושמונה אנשים לשאת אשכול אחד.

לא היה חסר כלום בארץ, כמו שנאמר (דברים ח', ט'): 'לא תחסר כל בו...'. הכנענים מלאו ארצם ממש בכל טוב. כל מיני גינות, פרדסים וצמחי מרפא, עד כי הארץ היתה דחוסה ומלאה בתוצאות של עמל ויגיעה מדורי דורות, שמסרו עצמם לטיפוח האדמות על ידי מומחים לעניני חקלאות וגננות.

לאור זאת, תמוה הדבר שהתורה מצווה (ויקרא י"ט, כ"ג): 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם...'. הלא כשנכנסו לארץ כבר היו קיימים בה כל עצי פרי, ולא היו צריכים לנטוע כלום?

על כך מתרצים חז"ל במדרש תנחומא: "אמר להם הקב"ה לישראל: 'אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו 'נשב ולא נטע', אלא הוו זהירים בנטיעות שנאמר 'ונטעתם...'. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם.

לבסוף אחרי תקופה עצי פרי מזדקנים ומתים וכרמים מתנוונים, וכי תשתמשו בכל הטוב שמצאתם בלי לדאוג ולהשאיר לבאים אחריכם אין זה נכון. אלא היות שמצאתם ארץ עם כל טוב, יש לכם האחריות להשאיר ארץ מלאה כל טוב.

אם נדקדק בדברי חז"ל הרי לא אמרו שחייבים לנטוע לדורות הבאים, לא אמרו שאם מצאתם עצי תפוזים, תשתלו כדי שיהיו תפוזים לדורות הבאים. אלא אמרו אם מצאתם כבר עצי תפוזים נטועים, אז אתם חייבים לדאוג שיהיה גם לבניכם. לא אמרו שחייבים לדאוג שיהיה לבניכם כל טוב רק כשאתם עוזבים את המקום. אחריותכם לדאוג שלא לשאיר את המקום במצב גרוע יותר ממצב הקודם.

וזה לימוד חשוב, וזוהי הנקודה למאמרנו. לפי הלימוד של חז"ל אם אדם נכנס לאיזה מקום ומצא הכל מסודר ונקי, אחריותו וחובתו בעת עזיבת המקום להשאיר אותו בדיוק באותו מצב כמו שהיה בעת כניסתו.

אם הוא נכנס לבית המדרש ומצא שם מדפים מסודרים בספרים, ובעת לימודו ועיונו הוריד כמה ספרים מהמדפים, אחריותו וחובתו לא להשאיר אותם מפוזרים אלא להחזירם לארון. זה הלימוד המינימאלי שאפשר להוציא מדברי המדרש.

פעם כשהייתי משגיח בישיבה, בחור שאל אותי: מה הרושם הכי קטן שלימוד מוסר צריך להשאיר עלי? עניתי לו: שהרושם הראשון הוא להחזיר את ספר המוסר שבו למדת למקומו בארון, זה הלימוד המיניאמלי. מוטלת אחריות על אדם שלא להשאיר את המקום גרוע יותר מכפי שהיה קודם הגעתו. כך, בשעת שמחה, אין להתלונן על טיב האוכל אם ישבית את השמחה.

בתהלים (ק"ז, ל"ד) כתוב: 'ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה'. הפסוק מרמז לעיר סדום שהיתה ארץ עושה פרי, למלחה - אשמתה נהפכה למלוחה, שאינה יכולה להוציא פרי, מרעת יושבי בה, בעבור רעת יושביה. אזור סדום שאנו רואים היום צריך ללמדנו לימדו גדול, סדום היתה כגן השם (בראשית י"ג, י'), וכשלוט ראה את ככר הירדן היה מוקסם מהמראה שהתגלה לפניו והיום המקום שמם, אדמת סדום ספוגה בכימיקלים כל כך גבוהים שאי אפשר לגדל עליה כלום, סדום נותרה כמצבת זכרון שכולם יסתכלו ויתעפלו מהשממה.
 
 
הרב אביגדור מילר (באדיבות ויקפדיה)

יום שישי, 22 באפריל 2016

השנה עושים 'סדר': החמץ לאש, הנילון לפח

עמותת 'עולמקום' הפעילה בתחום איכות הסביבה, יוצאת בקריאה להפסיק את שריפת הניילונים והאריזות השונות עם החמץ!
אין שום סיבה הלכתית לשרוף גם את הניילונים, ניתן להשליך אותם לפחי האשפה.
הסיפור של העיר חיפה מראה 'יפה' לצערנו את ההתאמה הסטטיסטית בין זיהום אוויר למחלות נשימתיות, סרטן ועוד רח"ל...אין צורך להיות חכם גדול בכדי
להבין שפיקוח נפש של זיהום אוויר, חשוב יותר משריפה מיותרת של ניילונים.
יש אנשים המנסים להסביר את העצלנות להוציא את החמץ מהאריזות והשקיות שלו במסווה הלכתי - די לעשן השחור ממדורות שריפת החמץ!
הפלסטיק למיחזור והחמץ לשריפה...


 

יום שני, 18 באפריל 2016

ערבות הדדית וחיזוק ערך 'איכות הסביבה'


כמידי שנה, יחידת הנוער והחינוך של המינהל הקהילתי בשכונת 'הר-נוף' בירושלים, מובילה את מבצע פסח "הר נוף נקיה".
ילדי שכונת הר נוף (גילאי 8-14) נרתמים לנקיון המרחב הציבורי לקראת חג הפסח!
הילדים הגיעו למוקדים שונים בשכונה, שם המתינו להם נערים בוגרים שהתלוו אליהם לשטח.
השוטר הקהילתי סייר אף הוא במוקדים השונים, והתרשם מהתנהגותם הנפלאה של הילדים. כל ילד קיבל כפפות ושקיות (וגם טרופית מרעננת).
הילדים שעמלו לאסוף שקיות, ניירות ואשפה, זכו בכרטיס כניסה חינם למופע 'ג'ונגל מדהים' שנערך לאחר מכן באולם המינהל הקהילתי.
תושבי השכונה רואים במבצע זה הזדמנות נוספת לערבות ההדדית וחיזוק ערך "איכות הסביבה"
והילדים המרוצים מחכים כבר לשנה הבאה...
 

 

 

יום חמישי, 14 באפריל 2016

העצומה למען יואליש מבית ישראל

 
קפיצה קטנה לשכונת בית-ישראל בירושלים, הפגישה אותי עם פח אשפה הזועק לעזרה: "כדי לעזור ל'יואליש' " - שמו של בעל החנות שבפתחה הוצב הפח, "להחזיק את שכונת 'בית-ישראל' נקיה", עולה הקריאה: "אנא, לא לקחת את הפח שלנו".
 

במרחק של כמה מטרים משם, בפתחה של ישיבת 'מיר' - הישיבה הגדולה בתבל, צד את עיני שלט המתנוסס על גבי עץ סמוך, וממש מתחנן: 'שמור על הניקיון'. לא דבר מובן מאליו ולא ממש קל ליישום, בתנאים כה צפופים שבהם התברך המקום.  



ואם כבר עומדות רגליי ב'בית-ישראל', הרי שבמרחק של כמה מאות מטרים מכאן - בשכונת 'הבוכרים', ניצב לו בית-הכנסת 'מוסיוף'. בית הכנסת זה שומר לעצמו מקום של כבוד מזה למעלה ממאה שנה, בראש רשימת בתי הכנסת היותר פעילים בירושלים ומן המפורסמים שבהם.
בית הכנסת, שנבנה בשנת ה'תרנ"ד (1894), משמש גם כ'שטיבלאך', שבו מנייני תפילה לאורך כל היממה, וכבית מדרש, שמתקיימים בו שיעורי תורה רבים. ההערכות אומדות את מספר המתפללים היומי בכ-3,000 איש.
לא מכבר, במסגרת ראיון שנערך עמו במוסף שבת של 'יתד-נאמן', סיפר הגבאי הרב מיג'ן על תפקידו המיוחד, ההופך בבית-כנסת פעיל מעין זה לאומנות של ממש:
"במסגרת תפקידי", שח הגבאי, "...אני סובב במקום, מנקה ומסדר, דבר שיוצר הערכה אצל המתפללים הרבים, ההופכים לשותפים בשמירת המקום ובטיפוחו".



באותו ריאיון סיפר הרב ברוך שרגא מעשה שיש בו בכדי ללמד על חשיבות שמירת כבוד בית-הכנסת:
"היה יהודי", סיפר הרב, "שנעדר במלחמת יום הכיפורים. בני משפחתו שחרדו לגורלו, באו לקבל את ברכת הבבא סאלי. אמר להם 'ונקה לא ינקה'. שאלוהו, מה עלה בגורלו? אמר, שלא יחששו וישוב לביתו עד ליום שלישי. כפי שאכן קרה, בניגוד לכל סיכוי.
מששב לביתו, שאלוהו, איזו זכות עמדה לו? השיב: מדי שבוע אני מגיע בשעת לילה כשאין איש בבית הכנסת, מנקה ומכבד אותו לקראת שבת.

הבינו עתה בני המשפחה את דברי הצדיק: 'ונקה' - מנקה בית הכנסת, 'לא ינקה' - מהעולם".
"אני מכיר נשים שהתקשו בפרי בטן, הוסיף הרב שרגא, "הן באו לנקות את בית הכנסת, וזכו לישועה".


 
 


 

 


 


יום רביעי, 6 באפריל 2016

אל תרדה בו בפרך - מסע מצולם בעקבות הנושאים בעול הציבור

 

אם בסל הטרדות שלכם, מונחת גם הטרדה המסוקרת להלן, אתם מוזמנים להצטרף לסיור. אם לאו, מומלץ לכם להמשיך אל התחנה הבאה.
מעת לעת, בעת שאני נקלע לבתי מדרש שונים, צדה עיני באופן אוטומטי את המצב הנתון בשטח, כמו את דרכי ההתמודדות הספציפיים שבהן נוקטים אנשי המקום, על מנת להשליט סדר בסביבה.
לאחרונה הזדמנתי לישיבת ההסדר 'מעלה-גלבוע'. כדרכי בהגיעי למקום שכזה, וכפי שהורתה לי מידת סקרנותי, יצאתי ל'סיור לימודי' בעקבות הספרים ובעקבות לומדיהם.
'על הדרך', עקבתי גם אחר כוסות הקפה ושאר שאריות, שבסוף, כמעט תמיד יהיה מי שיאסוף אותן, ולא להאמין, אפילו יטרח לשטוף אותן. כמו שתמיד ישארו אלו שידאגו לה(ז)ניח אותן.
ואם כבר, אז כבר. מה עם הניירות המתגלגלים להם היכן שרק לא ימצא מי שירים אותם? וכיצד מתמודדים עם ריבוי הדפים המיועדים לגניזה? ובכלל, מי אמור לשטוף את בית המדרש ואת מבואותיו.
פשוט לא להאמין. אבל ב'מעלה-גלבוע' חשבו על הכל. התוצאות מדברות בעד עצמן, ובהחלט כדאי ליושבי בתי המדרשות די בכל אתר ואתר, לאמץ את חלקן לכל הפחות. ברוכים הבאים לסיור בעקבות 'האיכפתיים.
 

התופעה הזאת מוכרת היטב לחובשי בתי המדרש. הם אלו שחשים על גופם את השלכותיה. לזכותם של רוב הלוקים בה יאמר, כי הם אינם חוטאים במתכוון. למרות זאת, לביקורת הם זכאים, ובצדק.
זה קורה בדרך כלל בסיומו של סדר הלימוד. לאחר לימוד פורה ומענג, שהותיר את הלומד עם שלל זכויות ועם תענוג עילאי שהפך להיות מנת חלקו.
דוקא אז, כשכל כך צפוי היה שיקיים הלומד בעצמו הלכה למעשה את דברי הרמב"ן הכל-כך מוכרים מאגרתו המפורסמת: '...וכאשר תקום מן הספר תחפש אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו...'.
דוקא אז, משום מה, נדמה כאילו לא זכה הלומד שלימודו יביאנו לידי מעשה. זהו אותו אדם שאך לפני רגע יגע בתורה בכל מאודו, תוך שהוא חס על כל רגע לבל ירד לבטלה.
והנה, כאשר נוגע הדבר ללימודם של אחרים, נעלמת לה לפתע אותה חרדה גדולה. משל, מעיד הוא הלומד על עצמו: 'תורתי, ערכה לא יסולא בפז. אולם זו של זולתי, חשובה אמנם, אך פחות. מה בכך אם יאלץ לכלות מזמנו על מנת לחפש את אותו ספר שבדיוק סיימתי ללמוד בו זה עתה!'
הוא אמנם לא אומר זאת במפורש. הוא גם אינו מתכוון לגרום לכך. אולם, תוצאות (אי) מעשיו מדברות בעד עצמן.  
ואגב, הקללה הזאת שאינה כתובה בשום ספר, מוצאת את ביטויה לא רק בספרים, גם בכוסות למשל, ובכל דבר אחר שאינו מוצא את עצמו במקומו הראוי לו.

***
לו היה העוול נגרם לו עצמו, הוא היה מתקומם. הוא לא היה מסוגל לאתר בקרבו בדל של לימוד זכות על גורם העוול הנורא - ואולי אותו לומד פשט שכח להשיב את הספרים למקומם? על כך הוא פשוט שכח לחשוב. כי מה לעשות, ממש עכשיו הוא זקוק בדיוק לאותו ספר, שאותו לומד שכח להשיב למקומו.
נכון, זה קורה גם לו. גם הוא שוכח, ויותר מפעם אחת. אבל הוא התברך בכמות כה גדושה של שכחה, שכבר אינה מותירה אצלו די מקום לזיכרון - מתי התרחש אותו מקרה על ידו.
כך חוזר הדבר על עצמו פעם ועוד פעם, ספר ועוד ספר. ספרים רבים, נותרים על ידו במקום לימודו. ומה עם כל השאר? שיחפשו!
*** 
זה כל כך פשוט, כל כך הגיוני, ולדאבון לב גם כל כך מצוי. וכשהדבר חוזר על עצמו שוב ושוב, ודוקא אצל אותם אנשים, שאצלם היה הכי פחות מצופה שהדבר יתרחש, השגגה הזאת כבר עולה זדון.

וכאן שואל את עצמו הלומד המצוי: מדוע יגרע חלקם של ספרי הקודש? אפשר שזהו מפני שאין בלבנו כלפיהם יחס של כבוד  - לפחות כמו זה המגיע לחפץ יקר ערך?!

***
אכן, כבר לפני מאה שנה ויותר, ייחד רבי ישראל איסר מפוניבז' בעל ספר 'מנוחה וקדושה', פרק מיוחד בראש ספרו לנושא 'כבוד הספרים'.
בראשית דבריו הוא מנפיק הסבר לנחיצות התייחסותו לדברים והצבתם בראש הספר: "כי יד הלומדים ותלמידי החכמים היתה במעל ראשונה והעם ירדו אחריהם, כי למדים מהם. ולכן ייחדתי על זה פרק מיוחד, ולגודל צורך פרסומו נתתי לו דין קדימה בספרי".
לאחר שהוא מצטט מדברי הפוסקים אודות הכבוד שבו ראוי לנהוג בספרי הקודש, הוא פונה אל הלומדים בשאלה נוקבת:
"ומה יענו ליום הדין הסומכים על הספר להנאתן, אם מוצאו על השולחן או על מקום אחר. ואם מוצא הרבה ספרים מונחים זה על זה, סומך עליהם בשתי ידיו ובכל גופו כמו על סטנדר....
וכן בבתיהם, הספרים נתונים בחרפה גדולה יותר שאין נמנעים מלהניח עליהם כלי תשמישם... וזה נוהג בבית שיש בו ספרים הרבה.
ובוודאי התורה מתאבלת ואומרת לפני הקב"ה: 'בניך עשאוני כדף שמסדרים עליו מיני מאכל, הלא צבא לאנוש עלי ארץ, ואיך תשא פניך ביום הדין'.
ועוד אחרת קשה מזו. שהתורה חוגרת שק ומתפלשת באפר, וקובלת לפני קונה ואומרת 'פרעוני קרעוני לגזרים, ונֻתַּתּי למרמס תחת כפות רגלי האנשים'.
ועתה שימו לבכם להתרגל להסתכל תמיד על רצפת בית הכנסת ובית המדרש בשעת התפילה, ותמצאו שדברי כנים, שכמה פעמים תוציאו דפי ספרים מתחת רגלי הדורסים אותם.

 
ועיקר האשמה הוא על חובשי בית המדרש...". מסיק בעל 'מנוחה וקדושה' את דבריו, שגם אם נכתבו בסגנון ובתיאור המציאות שרווחה באותם ימים, לצערנו, רלוונטיים ואקטואליים הם גם בימינו אנו. 
***
אז איך באמת מתמודדים עם התופעה, אם בכלל?

מאחורי הקלעים והמדפים של כל ספריה, ניצב מ'טבע-הספרים' אדם ואולי יותר מאדם אחד - 'משוגע לדבר'. עליו, על כשרונו, על מידת חסדו וטובו ניצב לתלפיות הבנין כולו.
הספרים המוצאים מן המדפים אינם חוזרים כידוע למקומותיהם בכוחות עצמם. בעזרתו האדיבה של המלאך הממונה על השכחה, רבים מן הספרים נותרים עזובים במקומותיהם, ומצפים למאן דהוא שיתמלא עליהם רחמים וישיבם למקומם הראוי להם.
כך, למרות הרצון הטוב לא תמיד הדבר בא לידי ביטוי בשטח. לשם כך ממנים את 'שר-האוצר' (או שהוא מתמנה מעצמו ומרצונו הטוב) - הוא  האחראי להשבת הספרים למקומותיהם. הוא האיש הנכון במקום הנכון. עליו מוטל התפקיד הלא נעים - הדורש ממנו לעשות הכל, על מנת לשוות לסביבה מראה מכובד, תוך שהוא אינו חוסך בתעמולה, וקורא השכם והערב להתחשבות מצד הציבור. 
 
***
מבחינת הספרן, הדבר הפך מזמן מסתם עיסוק סתמי, לדבר שהנשמה תלויה בו.
נטלת ספר ולא החזרת? נטלת ממנו פיסת חיים, כך לפחות הוא מרגיש - משל היה הספר בן יחיד. מה יותר טבעי מאשר יבקש לוודא כי 'הבנים' כולם ישובו בשלום למקום מנוחתם במדף.
נקודת השבר של הספרן, בשתי מילים, היא חוסר התחשבות. כמו בכל תחום, גם כאן הכח מגיע מהשטח.
"אינני מצפה", חוזר ומדגיש הספרן המצוי, "כי יכרעו בפניי ובפני חבריי ברך. אולם, בהחלט מעט ההערכה ושיתוף פעולה מסייעים לנו רבות.
שלא לדבר על ההיפך מכך: אם ספר מסוים נעלם במתכוון או שלא במתכוון, עשוי הדבר להשפיע רבות על תפקודנו.
ניתן אמנם להתגבר על הבעיה בעזרת הסתכלות על חצי הספריה המלאה. אך אין זה דבר של מה בכך עבור מי שמפנה את רוב כוחותיו אל הטיפול השוטף בספריה".
***
מה נותר לו לספרן האומלל לעשות? לחזור ולהתריע, ושוב להתריע, וזה באמת מה שמנסים לעשות הספרנים - לעורר את דעת הקהל, ולא לתת לנושא לרדת מסדר היום.


***


ויש גם את 'הגרסה-החרדית' של המאייר יוני גרשטיין.

בכשרונו המבורך הפיק האמן קריקטורה המיטיבה להעביר גם למתקשי הקליטה את המסר הכל כך פשוט ומתבקש: 'אל תרדה בו בפרך'.