יום שבת, 10 בדצמבר 2016

תורת ההיגיענע

בס"ד

נקיון בניחוח עתיק

'נתיבות חיים' - הוא שמה של חוברת ישנה שידעה ימים יפים יותר, שזימנה לי יד ההשגחה באקראי, במסגרת פינוי מחסן ישן אי שם בשכונה ירושלמית.
הפעם האחרונה שבה הודפסה היתה ככל הנראה, לפני מאה ושלושים שנה ב'ווארשא'.
היא חוברה, כפי שמספר המעתיק, על ידי פראפעססאר 'ד"ר מעד. קארל רעקלאס', ונעתק עברי מאתי 'א.ב.ן שפירא איש ביאליסטאק...', "להתעורר גופו לתמורת היסודות, ועל ידה נתענג חיים טובים וננוב בשיבה טובה דשנה ורעננה...".
סגנון הכתיבה משמר ניחוח עתיק, שנדמה כי אבד עליו הכלח במחוזותינו. המציאות המשתקפת מתוך החיבור, אף היא אינה אקטואלית ברובה. ובכל זאת, כדרישת שלום רחוקה מאותם ימים ועתיקים, בהחלט ראוי הוא החיבור למקום של כבוד.   
"נתיבות החיים", כותב המעתיק, "מורה לאדם נתיב ישר איך להתנהג בכלכלתו ובמעשיו, למען נצור בריאות גופו ונפשו, ולדעת לבחור בטוב ולמאוס ברע - לפי חוקי תורת 'ההגיענע' ". 

***
"טוב איש בריא אולם, מעשיר וידוע חולי, חיי-בשרים נבחרים מזהב. ונפש בריאה מהון עתק. אין כל אשר לעומת אשר גוף בריא, ואין כל שמחה לעומת שמחת הלב בו", מצוטטים דברי 'בן-סירא'.
"התחבולות הטובות והטבעיות לחזק ולרפא, לאמץ ולהחלים גופנו על ידי תמורת היסודות הלא הנה: בחירת מאכלים ומשקים טובים ונכונים, אויר טוב וצח, כלכלת העור, עבודה כראוי ומנוחה נכונה, ומניעת דברים רעים - אשר יוכלו לסבב המעון ומקום המשכב", מסכם המעתיק בקצרה על רגל אחת את עיקרי 'תורת ההגיענע'.   
***
תחת הכותרת 'אויר טוב וצח', כותב המחבר:
האוויר יסובבנו בכל מקום עלי אדמות, ומראשית עד אחרית- ימינו יחיינו. הלא מאכלנו אך כשלוש או ארבע פעמים ביום, אבל נשימותינו הן לאלפים ולרבבות ביום אחד, כי ברגע אחד ננשום מן 16 עד 24 נשימות, וביום כעשרים וחמש אלף נשימות. ישנם תחלואים אשר ירבו מספר הנשימות (כמו בתחלואי הקדחת). הנסיון יורנו לדעת ערך הנשימה: אנשים רבים ישארו בחיי חיותם ימים אחדים בלי אוכל ומשקה, אבל אם נפסקה נשימתם לערך חמישה רגעים ימותו כרגע. אויר טוב וצח דרוש לגופנו יותר ממזון טוב ונכון. אבל לדאבון נפשנו חזון לא נפרץ הוא ויקרה מציאותו בערים הגדולות, יותר ממזון טוב ונכון וממשקה יקר.
***
יסוד החמצי
כאשר יסוד החמצי נחוץ וטוב לנו, כי רוח החיוני הוא באופני- החיים, כן חומר הפחמי רע ומשחית לנו, מוות ומשכלת לגופנו, ומה מאד אנחנו צריכים להיזהר ולהישמר ממנו, כי אין כל חוש מחמשת חושינו אשר יחושנו וירגישנו וימלט משחיתותם, לפי הרגיל, ולאשרנו, נשאף חומץ הפחמי אל ראותנו אך מעט מזעיר. אם יתערב באוויר 20 אחוז חומץ הפחמי, יוודע מיד כח ארסו, כל אשר רוח חיים באפו ימות כרגע ולא יוסיף קום. אם יהיה עד עשרה אחוז יסב כאב ראש נורא, סחרחר לב, שאון אזניים, תמהון וחגא, ואחר כל אלה יבוא גם המות. גם תערובת החומר הפחמי במדה קטנה לא תנקה.
קורטוב חומץ הפחמי ישבית מלאכת הכלכלה, יסבב חוורון הפנים ועניית דם, כאשר נוכל לראות ולהווכח באנשים חוצבים בהר, כלואים בבתי סוהר, עובדים בבתי מכונות, גרי מרתף ויושבי ביתה. כלמו המה חוורי הפנים, חלשים ועניי דם, וזה רק בסבת אוויר המשחית אשר ישאפו אל קברם.
***
אויר בתי המרזח
ליושבי בית יזיקו מלבד האויר המשחת, עור האדים אשר ינדוף גופו ואשר יעלו הגוזלים אשר ישפכו בביתו. בבתי מרזח האויר משחת מאד. כי ישחת על ידי הבל פיות אנשים רבים - הנדפת הנוזלים אשר ישפכו שמה לרוב.
אויר בתי המרזח אשר יחדש אך לעתים רחוקות, הוא הנסבה לתחלואים רבים ולמכות חדרי בטן. מי שישהה עת רבה בערב בחדרים האלה, המעט אשר ידד שנה מעיניו כל הלילה, כי עוד יזיק לגופו יותר, בשאפו האויר המרעל והמעפש הזה. כן גם חדרי משכב, אשר אין להם חלונות בחוץ או חלונותיהם שקופים אטומים, או יוצאים ונכנסים למקום אפל, על יד המעלות או המסדרונה ואין אויר צח וטהור יכול לחדור אל תוך החדר, קברים המה לבעליהם, בקברם כמו בריאותם והצלחתם.
באויר טוב וצח נמצא אך 4 חלקי 10,000 'חומץ הפחמי' ועד 1 חלקי 1,000, עוד האויר יכול להקרא 'אויר טוב וצח'.
אויר מימי החנקי (אממאניאק) נמצא באויר טוב אך מעט מזעיר. בערים הגדולות ירבה אויר מימי החנקי על ידי החלאה וזוהמא, צואת ופרש הסוסים וגללי הבקר: גם בכפרים סמוך להזבל יסוד מימי החנקי רב מאד. האכר יוקיר את הזבל, ויערוך ערכו על פי צחנתו, על כן ישמרהו ככלי היקר: יניחנו סמוך למשכנו לפני חלונותיו. אך מרוב השתדלותו להיטיב לשדותיו, לא יבין הרעה אשר יביא לו ולילדיו: עמודי בריאותו ירופפו ובניו לעפר ישכין. רבים המה חללי אויר משחת מחללי חרב! כמה ילדים ימותו בקיץ בכפרים על ידי צחנת הזבל, אשר יעל באפם וישאפוהו אל קרבם להכריתם מארץ החיים.
לו הבין הכפרי התם הזה את הרעה הגדולה, אשר תצמח לו ולבני ביתו, מהנחת הזבלים לפני ביתו, כי אז לא נתן היתרון להזבל על בריאותו, להרבות אונו ולהמעיט כוחו ואונו.  
העירונים היושבים במבואות המטונפות, וחלונות בתיהם יוצאים למול בתי מחראות או בחצר נתעב ומעופש, ישחיתו גם המה שארם ובשרם ומצבם רע ומר כמצב האכר.
*** 

האויר אשר לא נשחת

אויר טוב וצח, אויר נקי וטהור, הוא אך האויר אשר לא נשחת על ידי הנדפת קיטורים ואדים באושי הרוח, אגמי מים ויון מצולה, בצה ואחו, על ידי צואת בעלי חיים ועל ידי הבל פיות אנשים רבים ואדי בשרם, וגם על ידי שלהבת הנרות ועששיות, שריפת העצים ואבק.
האויר הטוב הוא רק הבלתי מריח כלל ובלתי נראה לעינים! אויר חדרים - הסגורים תמיד על מסגר, משחת הוא. על כן צריכים לפתוח לעתים לא רחוקות חלונות ודלתי הבתים לרווחה לחדש את האויר ולהוציא ישן מפני חדש (פרישע).
ישנם אנשים אשר יאמינו לצאת ידי חובת תמורת האוויר, בפתחם את אגפי חלונות בתיהם בבקר לחצי שעה, אך משל, למה הדבר הזה דומה: לאיש שחפץ לצרף צלוחית מים עכורים ומדולחים, ויקח כף קטנה מים טהורים וישפוך לתוך הצלוחית. אך נקל להבין למי שיש לו מח בקדקדו, כי לתקן מים באופן כזה, שטות גדולה מאין כמוה, כי יש לו מושג נכון בטבע המים. לא כן האויר, אשר לא יראה לעינים, וגם חוש הריח לא יבדיל בין אויר זך ונקי ובוין אויר משחת, לכן לא ישית והאנשים לבם לאויר החדר להחליפו ולצרפו כראוי כפעם בפעם.
***
לשוח כפעם בפעם בנאות דשא

מי האיש החפץ, כי פעולת תמורת יסודותיו תהיה במשטר נכון ובסדר הגון, למען יתענג על חיים טובים ובריאים, על האיש הזה לשית לבו ולדאוג לאויר זך, נקי ובריא במעונו, לשוח כפעם בפעם בשדה נאות דשא או בחורש מוצל.
ובעת הזאת דלתי וחלוני ביתו יהיו פתוחים לרוחה, לבל יחוש, כאשר ישוב הביתה שום שנוי בריח האויר. גם חדר משכבו יהיה נקי וצח. ובבקר כאשר יקום ממשכבו, ימהר לפתוח החלונות להחליף האויר לבל יכיר ויחוש איש, אשר יבוא אחר כך אל החדר, כי לנו פה אנשים בלילה. ובפרט צריכים לחדש אויר- חדרים, אשר ישהו שמה עת רבה, כמו: חדר המשכב, חדר המלאכה, ומה גם חדר הילדים, כי להם דרוש על אחת כמה וכמה אויר צח וטהור. בראשונה יראו לטהרם מכל אבק ולשמרם מכל זוהמא וחלאה, מכל הנדפות רעות ואדים באושים, ושנית יניחו לפחות כפעם בפעם חלוני ודלתי החדרים האלה לרווחה, להחליף ולהמיר אוירם.
***
האבק הוא לאבן נגף ולצור מכשול
האבק הוא לאבן נגף ולצור מכשול לבריאות יושבי ערים הגדולות. בית נוכל לטהר מאבק, אם אך נשמור את הבית ונחזיקו בטהרה ובנקיות. אך מי שאינו מטהר בגדיו ונעליו מאבק ומעפר חוצות טרם בוא הביתה, איננו מנקה את התנור מפיח הכבשן, ואיננו זהיר בהלכות טהרות בכל פרטיה, או מי שביתו הוא בית מלאכה לדברים המעלים אבק, אבדה לו כל תקוה לשאוף אויר צח וטהור.
חדר קטן קשה מאד להחזיקו בטהרה ונקיות ולחדש אוירו, בכל זאת החפץ הטוב כל יוכל.
וגם חדר קטן אשר תדור בו בכפיפה משפחה שלמה, יוכל להיות נקי וחפשי מכל אבק, אם אך יכבד ויכבס הרצפה מדי יום ביומה באשקופבה ('שרובבער', מטאטא), וכלי הבית יטהרו במטפחת רטובה (אורך מוט האשקובה 2 מעטר ורחב האשקובה 20 צ"מ וסמרטוט לה כרוך ומקופל עליה. וכמה מעלות טובות למטאטא באופן הזה: ראשית יקל על המכבד לטהר את הבית ולא יאלץ לכוף ראשו ורובו כהגמון. שנית, לא יזדעזע האבק לעלות למעלה. את הסמרטוט הזה צריכים לכבס ולנקות אחרי כל כיבוד וכיבוד, ולתלותו על יד החלון בחוץ ליבשו).
***
הנדפות הרעות ואדי המשחית
הנדפות רעות ואדי המשחית יוולדו בחדרים אשר חלונותיהם ישארו עת רבה סגורים על מסגר. כי כל כלי הבית: כלי עץ ואבן, הבגדים, הנעלים, גם הרצפה והכותלים מנדיפים (כאנשים ובעלי חיים) אדים וקיטורים וגם 'חוץ הפחמי', אשר על כן מן הנחוץ להרחיק כל כלי הבית הבלתי נחוצים ואך למותרות המה.
חיות ביתיות צריכות להחזק בטהרה ונקיות. צפרים גדולות צריכים לטהר מדי יום ביומו, בינוניות אחת לשני ימים וקטנות אחת לשלושה ימים.
הנותר מארוחת הצהרים מן הבריה, צריכים לשפוך מיד מחוץ לבית, אך במקום כלכלת יונקי שדים וגמולי מחלב, אשר יאכלו לרגעים ואי אפשר לבשל בעדם מדי פעם בפעם מאכל חדש, יראו לכל הפחות לכסות הכלי במכסה. תמורת האויר תקל בחדרים מרווחים ותקשה בחדרים קטנים, צרים ונמוכים.
***
אך שגגה היא מאנשים, אשר יאמינו לצאת ידי חובתם 'בתמורת האוויר' על ידי פתיחת אשנב אחד. שני חלונות צריכים להיות פתוחים זה כנגד זה, ובחדר בעל חלון אחד יפתחו גם הדלת למול החלון הפתוח.
השינה בלילות על יד חלון פתוח, היתה למגורה ולפחד שוא בעיני ההמון. מי שדר בחדר אחד יפתח ארובה אחת מלמעלה ויכסה את החלון במסך, אז ינוח בשלום על משכבו ושנתו תערב עליו, כי אויר קר וצח ימתיק השנה ויתן מנוחה לנפש העייף, ובקומו ממשכבו יחוש חשק לעבודה.
מי שנאלץ לבשל בבית מעונו, צריך לפתוח חלונו לחדש האויר, כי האויר ישחת על ידי 'חומץ הפחמי' הנברא מהבערת העצים.
אך גם האויר היותר טוב, צח ונקי וטהור, והמעון היותר גדול ורחב ידים, כאין וכאפס המה בפעולתם ובסגולתם, אם האויר הזך איננו גם בגוף האדם ובדמו, וכמו שהמעון צריך להיות מחודש כפעם בפעם, להוציא ממנו את האויר המשחת ולהכניס תמורתו אויר צח, כן גם הריאה צריכה להתחדש.
וטוב מאד לשיח, לשיר ולצחוק בקול רם, כי על ידי זה תהיה הנשימה עמוקה ותשאף אויר רב וצח אל הריאה.
***
עבודת העצבים תעמיק הנשימה
גם עבודת העצבים תעמיק הנשימה, ומה רב טוב צפון בהתפלצות (טורנען) על שדה עשב או בחורש מוצל.
כל איש בהיותו בשדה או ביער, ישאף עמוק ויוציא הבל פיו בחוזקה. חלושי החזה צריכים לעשות נשימות גדולות כאלה לפחות שלש פעמים ביום. מי שאיננו רגיל בזה, ייעף על ידי הנשימה העמוקה הראשונה ויחוש בראשו, אך יחדל נא לרגעים אחדים וינוח מעט, וכאשר יחליף כוחו, יתחיל עוד הפעם לשאוף ולהוציא אווירו בחושקה, ולאט לאט ירגיל בעבודת הריאה הזאת.
***
רחיצת הגוף
רחיצת הגוף מדי יום ביומו לא לבד כי תועלתה גדולה לענין טהרה ונקיות, כי גם לענין שטיפת העור, למען יהיו פתחי השקדים פתוחים לרווחה להוציא כל חלאה וזוהמא מהגוף.
תורת הגוף תצוונו לרחוץ לא לבד הידים והפנים, כי אם כל הגוף, לכל הפחות פעם אחת בשבוע, וטוב לתת היתרון למים הקרים להקשות הגוף לבל יסכן בתחלואי התקררות, וטוב מזה לעשות בחורף אמבטאות ממים פושרים ובקיץ לרחוץ במי היאור.
ראשית, צריכים לשית לב אל טהרת הידים (אנחנו היהודים נשמור את המצוה הזאת יותר מכל העמים). מובן מאליו, כי הידים מיד שנגעלו דרושות להיות משוטפים ומשופשפים, החלאה מתחת הצפרנים - מרוחק, הצפרניים - מטוהרות, השער- מסורק מקלעות וחפשי מנוצות, בהמצוות האלה מצווים גם תינוקות של בית רבן.
***
במאד מאד ישגיח על כלכלת הרגליים
במאד מאד ישגיח האדם על כלכלת רגליו, כי על יד בתי הרגליים תעצרנה הרגליים לנדוף את אדן המשחת. וזה הוא סיבת הדבר אשר לעתים לא רחוקות נשמע אנשים מתאוננים על רגליהם המזיעות. אך לוא חכמו, אז הבינו כי רק על ידי אי-נקיות ולכלוך, תזיענה הרגליים, ועל צווארם הקולר תלוי.
בכל ערב וערב לפני השינה יכבסו את הרגלים בבורית ותטהרנה - מי שרגליו מזיעות, ירחצן בבוקר ובערב במים חמים, ימרקן בבורית וישפשפן במכבדת.
אחר כך, כאשר תטהרנה יצק עליהן שפיריטוס וימרחן במטפחת היטב, גם פוזמקאותיו יחליף בבוקר בבוקר בחדשות.
על ידי הטהרה תחזק ותאמץ בריאות הגוף, לעשות עבודתה בחשק נמרץ.
***
טהרת השינים כיצד...
דבר אחד יש במכונת גופנו, אשר אין לו כל חלק ונחלה בעבודת הגוף הכללית, והוא השער, לכן צריכים אנו לסרקו ולגרדו במסרק פעמיים ביום בבקר ובערב.
כך גם השינים נוכל לחזק לאמץ ולהגן בעדן לבל תשחתנה אך על ידי הטהרה, הטהרה כיצד? ימרוק וישטוף פיו שלוש פעמים ביום בבוקר, בערב ובצהרים, וישפשף שניו במכבדת שינים. והעבודה כיצד? ילעוס בשניו לחם יבש נקודים ומאכלים קשים עבים. אך להעמיס עליהן עבודה קשה מנשוא (כמו: לשבור בשינים קליפת אגוזים) יש לחוש לשבירת השן.
***
תורת המלבושים
המלבושים יביאו תועלתם כפליים: ראשית, המה למחסה ולמכסה מקור וקרח, גשם ושלג. ושנית, המה להגן בעד חום הגוף לבל יאבד ממנו הרבה, מנהג הבגדים ('קליידער מאדע') בנוגע לצעצועיהם, צבעם ותארם, איננו נוגע אף כמלא נימה לתועלת הגוף, כי אך מנהג שטות הוא, ופתאים יאהבו ריק.
הבגדים המה למחסה מחרבוני קיץ, מגשם מטרות ורוח סועה וסער, אך יזהרו לבל יהיו דחוקים וצרים, לבל יורגש שמה השתנות החום ולחות.
טוב ללבוש בגדים רחבים, יען כי האוויר שבין הגוף ובין הבגדים יחם, ונעשה כשלמה העוטה ומחממת את הגוף.
בספרד יאמרו על הפועלים האשכנזים הנמצאים שמה, כי אנשים אי-נקיים המה, יען כי לא יחליפו שמלותיהם לעורם מדי יום ביומו כאשר יעשו המה.
אך גם משך יום אחד רב הוא לשאת בגדי גוף האדם, לשהות יותר משתים עשרה שעות רצופות.
חליפת הבגדים הוא תנאי גדול בקיום הבריאות, ובפרט צריכים להזהר ולהשמר במצוות חליפין בבגדים העשויים מצמר. הבגדים היותר נאותים המה בגדים רחבים ארוגים מעשה רשת, כי לא יפריעו מרוץ הדם ולא יעכבו תנועות הגוף. הבגדים המה תחבולה טובה לחנך ולהרגיל את הילד מנוער, לעשות כל דבר בסדר ומשטר נכון בטהרה ונקיות. וכן יעשה בערב כאשר ילך לנוח על משכבו, יפשיט בגדיו ויניחם בקרן זוית במשטר, דבר דבור על אופניו. ובבקר כאשר יקום ינקם במכבדת מכל אבק ונוצות. נעליו יגהוץ למען היות להם ברק, ומחלפות ראשו יסלסל במסרק.
החנוך הזה לא לבד כי ילמד נערים משטר ונקיות, כי גם ירגילם לעשות חפציהם בעצמם. והיה כאשר יגדלו ויהיו לאנשים, יוכלו לעשות כל דבר בידיהם מבלעדי זולתם.
מי שמתגאה בבגדים יפים, ו'קרי למאניה מכבדותא' (קורא לבגדיו 'מכבדים'), יתן בזה אותותיו אותות - כי בגדיו חשובים ונכבדים בעיניו יותר מעצמו, ואם כן הוא בעצמו כאין וכאפס נחשב.
***
מלאכה ומרגוע
המרגוע היותר טוב ונאות, להחליף כח ולנוח מעבודת הגוף הוא השינה באויר צח וטהור, אז יוכלו שאר שעות היום הנשארות להקדיש לתורה ולתעודה מבלי מפריע.
בבית נולדנו, בבית נחיה ונשב, ורוב האנשים ימותו בו, על כן הבית בעינינו כמולדתנו וערש מכורתנו.
אך אם נתבונן מעט נראה כי המעון ישרת לאדם אך למחסה מזרם וממטר ומהשתנות מזג האויר. האדם נולד לחיות בחוץ באויר חופשי. לכן החוב על כי איש יושב בית לדאוג למעון טוב, אויר טהור וצח וחדרים נקיים.
הלא הבית בכל מעלותיו וסדריו לא יביא כל תועלת לבריאות גופנו, לכן עלינו לכל הפחות להשגיח לבל יקלקל עוד ולבל יהפך הודו למשחית ויהיה לנו לרועץ.
יש לבחור במעון בלתי צר, ולהחזיקו בטהרה ונקיות. פרחים ושושנים המגדלים בבית ועומדים על החלון, ייטיב מעט אויר החדר, אם אך יעמדו רווחים, רישומם הטוב וריחם הנעים ייטיבו יותר על הנפש מאשר על הגוף.
***
סיכומם של דברים:
ברוב בריאות העם - הדרת והצלחת הממלכה. גוף בריא יעבוד בחריצות כפים, ישבע רצון מעבודתו, וחופש עז נטעו בקרבו להתשלם יותר וללכת הלאה והלאה.
טהרה ונקיות, חליפות האויר, תנועות חפשיות רבות ביום באויר הצח, מנוחה נכונה, מזון טוב ומזין, ומתעכל מהר עם משקה טוב וטהור, ועבודה בחריצות כפים, הם המה האמצעים הפשוטים היותר טובים והטבעיים לעורר תמורת היסודות, לחזק ולאמץ להחלים ולהשגיא בריאות כל איש ואיש ולהחיות בהם נפש כל חי.
***

בזאת תמה ונשלמה העתקת רובו ככולו של החיבור, המגיש לנו בלשון ציורית את עיקרי 'תורת ההיגיינע', המושתתת על יסודות הגיוניים ואיתנים. חלק לא מבוטל מן הדברים, רלוונטי אף לימינו אנו, ומן הסתם יש ביישומם בחיינו, משום קיום חובת 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם'.   

יום שני, 7 בנובמבר 2016

בבני ברק עושים כבוד לסכך של הסוכה

ידיעה שהופיעה בעיתון 'יתד נאמן' מספרת על הכבוד שרוחשת עירית בני-ברק לסכך ששימש למצוות הסוכה. הוא נאסף בצורה מכובדת, והובל אחר כבוד אל אתר 'חיריה' - שם טופל בנפרד משאר הפסולת העושה את דרכה אל האתר.

יום שבת, 5 בנובמבר 2016

בגשר הצבים נראו רק דגים עצובים - טרור אקולוגי בנחל אלכסנדר

במרחק של כרבע שעת נסיעה מנתניה, על כביש-החוף הישן, מפנה שלט חום לשמורת נחל אלכסנדר.
בתוספת מעט חוש התמצאות - ההכרחי כאן בשל החיסרון הבולט בשילוט, זכיתי להגיע בסופו של דבר אל הנחל הנושף בעורפו של 'כפר ויתקין'.
מכאן, מראשו של מגדל העץ הממוקם בסמוך ל'גשר-הצבים' - אחת מפנינות החמד הממוקמות לאורכו של הנחל, ניתן לצפות אל עבר הרי השומרון שבאופק המזרחי, ולדמיין איך היה נראה הנחל פעם, כשאלכסנדר -  זה שהעניק לנחל את שמו, נהג להסתובב על גדתו המזרחית.
למרגלות המגדל משתרעת מדשאה רחבת ידיים ובה שולחנות עשויי עץ, שנטעו לצדו של פרדס טעון אשכוליות, המעניקות לסביבת הנחל מראה מושלם.
יחד עם המזח קטן, המעניק הזדמנות לצפות בצב הרך הייחודי לשמורה - העשוי להגיע לאורך של כ-120 ס"מ ולמשקל של כ-50 ק"ג, הביקור כאן אמור להפוך לחוויה מושלמת.
שלט עשוי עץ שאותיותיו דהויות שהוצב לצדו של הגשר, מספר כי 'גשר הצבים', הוקם בשנות ה-30 על ידי ראשוני כפר-ויתקין, וכבר אז נחשב לגשר מרשים. הוא עשה את מלאכתו נאמנה במשך כמעט שישים שנה, עד אשר נהרס בשיטפון הגדול שהתחולל כאן בשנת 1991. במשך הזמן שחלף, נמצא פתרון לבעיה, ובמקומו נבנה גשר בטון צר.
הכל טוב ויפה. המים רטובים, מזג האוויר נאה, הצמחייה העבותה שלשתי גדות הנחל, מעניקה לו מראה טבעי ופראי, בדיוק כמו שנחל טוב אמור להראות.
כשנשמע אחת למספר דקות קול שקשוק גלגלי הרכבת, אפשר לצפות בה, להקשיב ולדמות כאילו השמורה ממוקמת לה אי שם בארץ טרופית רחוקה.
בעבר, כך מספרים זקני הכפר הסמוך, נצבה כאן תחנת-מכס שפעלה מטעם השלטונות העות'מניים. באותם ימים הביאו לכאן תוצרת חקלאית מהשרון ומהשומרון, בעיקר אבטיחים.
מכאן השיטו בנחל את התוצרת ל'נמל האבטיחים' שבחוף 'מכמורת', ומהנמל שיווקו את היבול לערי החוף ולמצרים. 
בעקבת 'המרד הערבי' שפרץ בשנת 1936, נמנע השימוש בנמל יפו - נמל היצוא העיקרי של פרי הדר ונמל היבוא העיקרי לדשנים. בעקבות כך נטען שיש לבנות מזח חליפי בחוף עמק חפר ושלטונות המנדט נעתרו. למעשה, המזח נבנה כדי לסייע לאניות מעפילים לעגון כאן. הקמתו הושלמה באוגוסט 1939.
ב20- ביוני 1948 עגנה ליד המזח האנייה אלטלנה, טעונה בנשק ובציוד צבאי, שיועד ברובו לאנשי האצ"ל.
***
ממבט ראשון, נראה הנחל, תוך כדי צעידה על גדתו, תמים לחלוטין. אלא, שלא חולף זמן קצר, ותחושת הסירחון עולה על גדותיה.
בתחילה עוד ניתן לטעות ולחשוב שמקור הריח הוא ממים עומדים, ואולי מעצי הפרדסים טעוני האשכוליות. אך לא.
צעד נוסף אל עבר 'גשר הצבים' - המשמש בימים של שגרה כתצפית אל עבר הצבים האמורים לשחות תחתיו - שיש שטוענים כי הינם צאצאים לאותה אוכלוסייה שחיה כאן עוד בתקופת אלכסנדר - זה שנתן לנחל את שמו, מעלה חשד כי משהו כאן אינו כשורה.
הצצה נוספת אל עבר המים הזורמים לאיטם, מציפים על גדותיה  את השאלה: היכן הם אותם צבים שהעניקו לנחל את שמו - אלו שהפכו את הנחל ליעד כל כך אטרקטיבי? אם צבים אין כאן, אולי דגים יהיו כאן לכל הפחות.
למרבה ההפתעה, הדגים אכן נמצאים כאן לאלפיהם, אלא שהם מתים. ניכר עליהם כי כבר מזמן הפסיקו לשחות כנגד הזרם.
מבט נוסף אל עבר הנחל, חושף מול עיניי מים שחורים מעורבים בקצף לבן, מראה מרהיב לכאורה.
אלא שדי להתקרב אליו בכדי להבין כי הוא זה שמהווה כאן את גורם הצחנה.
המקום הזה שאמור לשמש כ'גן-עדן' לציפורים, נראה משום מה בשעה זו כמזבלה עירונית.
אנפה בודדה שבכל זאת העיזה להתקרב אל המים, נותרה כשתאוותה רחוקה מהשגה. בניגוד למצופה, היא לא ניקרה בדגים ואפילו לא התקרבה אליהם.
חוץ ממנה כמעט שלא  נראות כאן ציפורים, מלבד אי אלו אווזים, שמשום מה החליטו להתעלם בהפגנתיות מן העובדות הנתונות בשטח. הם מסתובבים בין הדגים המתים, כאילו לא שמעו ולא הריחו את אשר ארע לדגים.
לא רחוק מהם נראה פגר של תן, כשהוא צף על פני המים, תוך שהוא נושא בתוצאות תעוזתו לאכול מן הדגים באין מפריע. 
***
אז להיכן בעצם נעלם היופי של הנחל?
עם כל היופי שהתברך בו הנחל, אסור לשכוח עובדה אחת. יובליו המקוריים של הנחל הזורם לאורך 32 ק"מ ונשפך לים מצפון לחוף בית ינאי, ראשיתם אי שם במורדות השומרון.  עובדה שמשפיעה קשות על איכות המים הזורמים בו.
לאורך שנים רבות היה הנחל מזוהם מאוד, אך לאחר שזכה לטיפול מקיף של ניקוי ושיקום, הפך לפנינה של טבע. במימיו שהיו עד לפני מספר ימים נקיים, חיים בעלי-חיים רבים, ובגדותיו צומחת צמחייה עשירה.  
כאמור, הכל היה טוב ויפה, עד לפני מספר ימים.
אלא שלפתע החלו להראות כאן דגים מתים בכמויות מסחריות, שבמיתתם הותירו לנו צחנה ומראות בלתי נעימים.
***
כשיצאו אנשי השמורה להתחקות אחר מקור המטרד, הסיקו מהר מאד כי מקורו בפסולת היוצאת ממסיק הזיתים - משטחי הרשות הפלסטינית.
אותה פסולת המכונה 'עקר' הינה תוצר לוואי של תהליך סחיטת הזיתים בעת המסיק. ה'עקר' מתאפיין בחומציות רבה ולכן גורם לתמותת דגים ובעלי חיים בנחלים. הזרמת ה'עקר' אינה מאפשרת את שיקום הנחלים.
כאמור, מקורו של ה'עקר' הוא במסיק הזיתים - בישובים שמעבר לקו הירוק, המזרימים את שפכיהם לנחלים. תופעה זו של הזרמת שפכים חוזרת על עצמה בכל שנה. עד לשנה זו נהגה רשות ניקוז שרון, האחראית על הנחל, לאגום את העקר במאגר ולשחררו לנחל בעת שטפונות. השנה הוחלט משום מה שלא לנקוט בפתרון זה - שלא הוכיח את עצמו גם בעבר, וגרם לנזקים לנחל ולתמותת דגים.
הסיפור העגום הזה אינו חדש, הוא מוכר היטב לאנשי המקצוע. מה שבכל זאת השתנה השנה, היא העובדה  שלאורך נחל שכם ישנם כ-50 בדי בד, שטוחנים את הזיתים כדי להפיק מהם שמן. כמויות יבול הזיתים השנה הן פי שלוש ממה שהיו בשנים האחרונות, והעדר הגשמים גורם לכך שה'עקר' מגיע לנחל אלכסנדר במצב גולמי וסמיך יותר.
***
מבט נוסף אל עבר הרי השומרון, חושף מציאות עגומה ורחבה הרבה יותר - הזרמת ה'עקר' הינה רק חלק קטן מתופעה רחבה של הזרמת שפכים מתחום הרשות הפלשתינית לתחום ישראל, שהמדינה מתרשלת בפתרונה.
מזה למעלה מ-15 שנים זורמים שפכים מתחום טול כרם ומשכם לעבר הקו הירוק. לפני מספר שנים הקימה הרשות מכון לטיהור שפכים בשכם, אך הוא מטפל רק בחלק מהשפכים ואינו מטפל בעקר המוזרם לנחלים.
"נהיה לנו שחור בעיניים. נראה כאילו שפכו נפט לתוך הנחל וכל הדגים מתו. המראות הנשקפים מגשר הצבים הפכו לעצובים", שח לעצמו אחד מוותיקי כפר ויתקין הסמוך, שהטריח את עצמו עד לכאן, על מנת להיווכח בעיניו בנכונותן של השמועות הזורמות מן הנחל.
***
סתם כך ביום לא בהיר, מחליפים המים את צבעם לשחור? אני שואל את איש רשות הטבע והגנים.
"בשיקום נחל אלכסנדר הושקעו כסף רב ועבודה מאומצת", הוא מבקש לשתף אותי בתסכולו הגובר, "כך שבצדו הצפוני והמערבי זורמים מים מטוהרים וחיים בהם דגים לרוב, צבי ים ויצורי מים אחרים. ערוץ הנחל הפך לאתר תיירות המושך אליו אלפי מטיילים.
אלא שהמים שמוזרמים לנחל, הם בעיקר מי הביוב שמגיעים  משטחי הרשות הפלסטינית. אלה זורמים בערוצים מכיוון המורדות המערביים של שכם והכפרים שבסביבה, עד לעמק חפר.
בעיית הזיהום במים נפתרה בעזרת מכון טיהור שנבנה על גדר ההפרדה לפני שנים. המים המטוהרים זרמו לערוץ הנחל, והניקיון איפשר לבעלי החיים להתפתח ולהתרבות. 
וכאן אנו מגיעים אל המציאות הכאובה. מדי שנה, בעת מסיק הזיתים זורמים לנחל מזהמים שהם תוצרי המסיק. מכון הטיהור שקיים היום, מוגבל, ואינו מסוגל לטפל בהם. מדובר בחומרים שחורים, שומניים ורעילים שאינם מאפשרים כניסת חמצן למים. התוצאה קשה: מי הנחל החלו להצחין, הדגים ויצורים אחרים מתים. קיים חשש לצמחיה שעל גדות הנחל ולצבים הרכים החיים במים". 

אבי אוזן, אקולוג בתי גידול של רשות הטבע והגנים, מוסיף להסביר: "לכל מערכת אקולוגית ישנה מערכת שלמה של חיידקים ופטריות. כשמגיע זיהום מהסוג הזה, שהוא רעיל. הוא קוטל את כל המערכת. הוא פשוט מוחק הכל, והנחל צריך לבנות את הכל מחדש. כואב לדבר על זה. נחל אלכסנדר מקבל באופן קבוע ביוב משכם. הרבה פעמים אי אפשר לטפל בזבל הזה, כי הוא כל כך רעיל. כשמוציאים את הדגים מהנחל, מוציאים את החלק העליון של מארג המזון ופוגעים בכל המערכת".

יום שלישי, 20 בספטמבר 2016

ראש ישיבה שהפך לעת מצוא למנקה בית מדרש - לדמותו של רבי שמואל רוזובסקי

די להזכיר את השם "ר'-שמואל", ובעולם הישיבות ידעו כי מתכוונים לרבי שמואל רוזובסקי - ראש ישיבת פוניבז', מי שנחשב כראש לראשי הישיבות.
לאחרונה, כינס נכדו לפונדק אחד, עדויות ותיאורים שאותם רשם מפי תלמידיו, לצד תולדות וקורות חייו.
לאורך הספר כולו, מפוזרים לא מעט תיאורים, המלמדים כולם על הנהגתו האישית, ועל היותו משמש דוגמת מופת של תלמיד חכם, אשר לצד גדלותו התורנית, וגאונות ההסברה שבהן התברך, דרש מתלמידיו וגילם בעצמו הנהגה ישרה, הבנויה על אדני מוסר התורה, הכוללת זהירות גם בלבוש ובסדר החיצוני של האדם עצמו בפרט ושל סביבתו בכלל.
רבים מתלמידיו מעידים כי מעולם לא נמצא רבב על בגדיו - בכך ראה חלק בלתי נפרד מחובתו של בן תורה לקדש שם שמים.
הנהגתו היתה כולה אומרת כבוד, והרשים בחיצוניותו כמו בפנימיותו.
***
בהקשר לכך סיפר אחד מתלמידיו: הגיע לפני רבי שמואל יהודי תלמיד חכם ומנהל ישיבה, והחל מתנה את צערו: "מוכרח אני להשקיע מאמצים בפרטים גשמיים לטובת הישיבה - דבר הגוזל ממני זמן יקר, שבו יכול הייתי לעסוק בלימוד".
ראה רבי שמואל צורך לעודדו, והשיב לו בנימה אישית: "על הרבצת התורה  שלה זכיתי לאורך השנים, איני יודע אם אקבל שכר בעולם האמת, מי יודע אם עשיתי זאת בשלמות הראויה. אולם, על שני דברים בטוח אני כי אקבל שכר:
א. כשנפתחה הישיבה בבית הכנסת 'הליגמן', היו הדרכים בעיר מלאות חול, כתוצאה מכך הצטברו על ידי הבחורים חול ואבק בהיכל בית הכנסת. נשמעו אז טענות מפי המתפללים כי הבחורים מותירים לכלוך במקום. בהפסקות הצהרים, משהלכו התלמידים, הייתי נועל את בית הכנסת, סוגר את החלונות, מטאטא מנקה ומסדר.
ב. באותה תקופה, ערב מלחמת העולם השניה, יצוא התפוזים לחו"ל - שהיה עסק עיקרי באזור שהיה מוקף בפרדסים פסק. כתוצאה מכך התגלגלו ברחובות הסמוכים לישיבה כמויות גדולות של תפוזים רקובים ושאריותיהם. מהמשכורות הראשונות שקבלתי מהרב  מפוניבז', קניתי מיכלי אשפה גדולים, אותם הצבתי בסמוך לישיבה, על מנת שהבחורים ישליכו בתוכם את שאריות התפוזים. כך הפך אזור הישיבה למקום מכובד ונקי, כיאה למקום תורה.
עדות ממקור ראשון המשמשת כחיזוק להנהגה זו, נשמעה מפי תלמידו רבי יעקב אדלשטיין: היה זה בתקופה הראשונה להקמתה של הישיבה בבית הכנסת 'הליגמן'. שרר אז עוני גדול, וכסף לשלם עבור פועל ניקיון, לא היה בר השגה.
בעיניי ראיתי, תיאר הרב אדלשטיין, כיצד בשעת צהריים שלאחר יום לימודים, המתין רבי שמואל לאחרון התלמידים שיעזוב את בית הכנסת, נטל לידו מטאטא והחל מנקה את המקום.
הוסיף הרב אדלשטיין לספר: רבנו אף נהג לנקות את חדרי הנוחיות, למרות שהיה זה מנוגד לטבעו. כך, עם היותו עדין נפש ואיסטניס, כאשר נגע הדבר לכבוד בני התורה ולומדיה, הניח את נוחיותו האישית בצד.  
הקפדתו על מראהו החיצוני באה לידי ביטוי באותם ימים בצורה בולטת: בעוד התלמידים היו מגיעים לשיעור כשנעליהם מאובקות, היחיד שהיה נקי מכל רבב היה רבי שמואל.

לימים, כשחלה את חוליו האחרון, בהיותו מלופף בייסורים, שמע אותו חתנו רבי יצחק הקר מבקש שבזכות דאגתו לנקיון בית המדרש וסביבתו, יקלו עליו מייסוריו.
***
על מידת התחשבותו בזולת, סיפר תלמיד את המעשה הבא:
היה זה בציפור נפשו של רבנו - כאבו הגדול שבחורים בלא שימת לב טורקים דלת בכניסתם וביציאתם מבית המדרש, פעם לאחר שבחור טרק דלת בפראות, התבטא בחריפות: "בשביל מה נכנס לשיעור, הרי בין כך וכך לא יבין את הדברים שיאמרו שם".
בשיחה שנשא בעקבות המעשה, עורר על כך, וכה אמר: "מידות ו'דרך-ארץ' מקיפים את האדם בכל ענייניו, גם בדברים הקטנים ביותר. ואל יזלזל ויקל בהם, שכן, ב'דרך-ארץ', גם הענינים הקטנים, עומדים ברומו של עולם, יוצרים את צורת האדם ואת הכלי לקבל תורה. ענין ה'דרך-ארץ' מקיף את האדם בלכתו בין הבריות, ובדברו עם בני אדם.
הזהירות הנדרשת מבן ישיבה, נוגעת לו החל משעה שפותח את הדלת - שיהיה ניכר שנכנס אדם.
כאשר מדובר במקום תורה, הרי שהנכנס אליו בלא דרך ארץ, חסר הוא בהבנת התורה. שכן המשקל הנכון לשפוט סברה לאמתותה, דורש הבנה דקה, והרגשת נועם הסברה. ומוכרחת לשם כך מידת 'דרך-ארץ'.
***
בהזדמנות נוספת דיבר רבי שמואל בפני התלמידים על כך שבחור נטל אוכל ממטבח הישיבה ללא רשות. הרבנית אמרה בעקבות כך שאינה מוכנה לשלוח אוכל בצורה כזאת, וסוכם שתימסר שיחת מוסר, שבה ישמיע רבי שמואל את דבריו בענין זה.
בתום השיעור עמד על המסופר אודות מלכת שבא שהתרשמה עמוקות מן הצורה שבה היה ערוך שלחן עבדיו של שלמה המלך. היא ראתה בכך את שיא החכמה - הניכרת אף בצורת ההתנהגות בעת האכילה.
***
מעשה וניגש יהודי לרבי שמואל, וביקש לברר אצלו על בחור שהוצע לבתו כחתן. הוא שאל מספר שאלות:
'כמה שעות לומד הבחור? איך הוא שומר על סדרי הלימוד? האם הוא מבין היטב את לימודו ועוד?'
לאחר שקיבל תשובות שהניחו את דעתו, הודה לראש הישיבה, ופנה ללכת לדרכו.
עצר אותו רבי שמואל ואמר לו: "הרשה לי לשאול גם אותך כמה שאלות: 'הנה רואה אני שהנך מרוצה מן התשובות שקבלת, כנראה הנך מבין שזה כל מה שהבת שלך צריכה לדעת אודות הבחור'. אך אני חושב שאת בתך מאד היה מעניין לדעת דוקא, 'האם הבחור הזה בכלל בן אדם' "! 
"היה מן הראוי שתשאל אותי" - המשיך רבי שמואל - "האם מלבושיו נקיים ושיניו מצוחצחות ונעים לשבת לידו... ואיך הוא מתנהג בחדר האוכל, האם הוא מגיע ראשון ולוקח את המנה המשובחת, או שממשיך ללמוד ובא בסוף, ואוכל את מה שנשאר, ומה קורה אם קנקן השתיה שעל השולחן נגמר וצריך למלאותו, האם הוא זה שרץ למטבח להביאו מלא או שיושב ב'סבלנות' וממתין שאחר יעשה זאת... האם הוא נכנס מידי פעם למטבח ומודה לעובדים על טרחתם? ואיך הוא מתנהג כאשר אין האוכל ערב לחכו, האם הוא בכל זאת אוכל ואח"כ ניגש למטבח ואומר 'תודה רבה', או שביום זה אינו אוכל ויורד לקיוסק לקנות ממתקים?"
"הנה הגעת למסקנה שהוא שקדן, שמא תברר האם הוא מסדר את מיטתו, או שהוא משאיר את חדרו מפוזר מתחילת הזמן ועד סופו?"  
"אני חושב" - אמר רבי שמואל - "שדוקא הדברים הללו, הם שאמורים לעניין את בתך. כי אם המפונק הזה - שלא חשב על סביבתו - יבוא בצהרים מ'הכולל' הביתה, והיא הרי טרחה הרבה להכין לכבודו בהכנת ארוחת הצהרים, והוא יתיישב לאכול, והאוכל לא יהיה בדיוק כמו שחשב שראוי לו, הרי שיעוות את פניו וכו'.
האם אז תתנחם בתך במחשבה בדברים שאמר הרב רוזובסקי לאביה לפני שהשתדכו: 'כי הוא שקדן גדול, ומבין היטב את עומק סברות הסוגיות במסכת 'בבא בתרא' ואת הבנת ה'קצות' והרעק"א בסוגיה זו...?' ".  
***
כאמור, יחסו המיוחד של רבי שמואל לצורת הנהגתם של תלמידיו ולנעשה בסביבתם, ניכר היטב בכל אורחותיו.
ביטוי לכך, ישנו במעשה הבא שסופר על ידי אחד מתלמידיו:
היה זה בעיצומה של תפילת שחרית בשבת, לפתע נראה טבח הישיבה כשהוא פונה אל מקומו של רבי שמואל במזרח היכל הישיבה. החליף עימו מספר מילים ושב לאחוריו.  
לאחר שהלך ראו בני הישיבה שרבי שמואל נסער מאוד. לכשנסתיימה התפילה שאלוהו במה העניין?
ענה רבי שמואל: "הטבח בא אלי ובפיו שאלה:
"עכבר נכנס לתוך סיר הטשולנט. האם אפשר להוציאו באופן שלא יהיה כרוך בחילול שבת'.
'נזדעזעתי!' אמר רבי שמואל, 'נניח שמבחינת ההלכה הדבר מותר, אבל היכן היא האנושיות ועדינות הנפש?! היאך אפשר לשים בפני בחורים אוכל מאוס שכזה!' ".
***
יחסו המיוחד של רבי שמואל, בא לידי ביטוי לא כלפי הסביבה בלבד, כי אם גם כלפי סובביו, ובפרט כלפי אלו, שמידת הכרת הטוב שמילאה את ישותו, הביאה אותו להעניק להם יחס מיוחד.
במאמר שפורסם לזכרו, נכללו דברים משמו של פועל הניקיון בישיבה: "ליוויתי אותו עד לקבר", סיפר האיש, והוסיף, "היה חם מאד באותו יום, והדרך היתה ארוכה עבור אדם בגילי, ובכל זאת, הגיע לו. נהגתי עמו באותה מידה שבה נהג עמי. בכל עת שהיה מבחין בי ברחוב, נהג לדרוש בשלומי. גם כאשר היה מוקף בתלמידים, לא שכח להתעניין בי ובמשפחתי. הוא לא היה היחיד, פועלים נוספים מיררו אחר מיטתו בבכי באומרם: "לפניו שחנו את כל דאגותינו, העניק לנו הרגשה שאנו חלק ממשפחתו".
בהקשר לכך סיפר חתנו רבי יצחק הקר: ארע ואחד מן העובדים בישיבה חלה, הלך רבי שמואל לבקרו ולדרוש בשלומו. כאשר חלה הוא, החזיר לו האיש ביקור. כשהבחינו בני הבית בכניסתו של האיש, ואמרו לרבי שמואל 'פלוני הגיע לבקרך', תיכף צהלו פניו.
בהזדמנות אחרת בקשו לברר אצלו עבור שידוך, על אודות בתו של אחד מעובדי הישיבה. "הוא הלא תופס אצלנו מקום של כבוד בישיבה", השיב רבי שמואל. השידוך יצא אל הפועל לשביעות רצון הצדדים, ואבי הבת זכר לו זאת כל חייו. הודות לאותן מלים חמות שיצאו מפיו של רבי שמואל, גם זכה האיש ליחס מכובד מצד חתנו לאורך ימים ושנים.
***
היחס ההדדי ששרר בינו לבין פועלי הניקיון בא לידי ביטוי מדי שבוע. יום שלישי, היום שבו היה מגיע למסור את שיעורו בסניף הישיבה בעיר אשדוד, היה יום חג עבור בני הישיבה בכלל, ועבור העובדים בפרט.
'מאייר', כך קראו לו לאותו יהודי ניצול שואה, שעבד במטבח הישיבה. הוא איבד שם את כל משפחתו, ולאחר מכן נישא בשנית.
ביום שלישי, היום שבו נוהג היה רבי שמואל להגיע, צהלו פניו של מאייר החל משעת בוקר מוקדמת. 'רבי שמואל מגיע היום', היה טורח ליידע את סובביו.
הוא נהג להמתין לו בכניסה, שם, כך ידע, יעבור תיכף רבי שמואל וישאל לשלומו, כפי שאכן היה הדבר חוזר על עצמו באורח קבע.  
'מה שלומך ר' מאייר', התעניין רבי שמואל, 'מה שלום בני המשפחה'.
כך חזר הדבר ונשנה מדי שבוע. רבי שמואל יושב לצדו של האיש ומשוחח אתו ארוכות, כאילו אין דבר ניצב על סדר יומו. ידעו כולם כי תיכף עם סיום השיעור, יעלה מאייר את ארוחת הצהרים אל רבי שמואל בפנים צוהלות, וזוכה מצדו של רבי שמואל למלוא חפניים של יחס והארת פנים, שיחזיקו אותו למשך השבוע הקרוב.
***
מחשבה מרובה השקיע רבי שמואל, על מנת שלא תיגרם מחמתו הרגשה לא נעימה.
בהקשר לכך מספר תלמיד: "רבי שמואל נהג להחזיר לחנות  בקבוקים ריקים בתום השימוש. בטרם ישיבם, הקפיד לשטפם. כשנשאל לפשר הדבר, הסביר: 'אי אפשר שלבעל המוכלת יהיו זבובים ונמלים בגלל הבקבוקים שלי' ".  
כמו כן, נהג באורח קבע, בעת שהיה מתאכסן אצל אחרים, לרפד את המאפרה בנייר כסף. כשסיים להשתמש בה, נהג להשליך את הנייר לאשפה. את כל זאת עשה מתוך מחשבה, שלא להטריח את מארחיו בשטיפתה.
בהקשר לכך סיפר תלמידו רבי מדרכי דרורי, כי נכח פעם בעת שישב רבי שמואל יחד עם ידידו רבי שלמה טנא בבוררות של דין תורה, כיצד ניגש רבי שמואל לשטוף את המאפרה. רבי שלמה מחה בו. אמר לו רבי שמואל: 'לא די שלכלתי, עוד אשאיר אותה כך?!'
*** 
תיאור יופי מידותיו, בא לידי ביטוי במאמר שכתב תלמיד לזכרו:
"לא רק תורתו יפה היתה, כי אם גם נתונה היתה בכלי יפה, מפואר ומקושט בכל מידות נעלות. לעולם לא אשכח את נעימות ההרגשה שהיתה במחיצתו. הוא הקרין מאצילותו זוך ותואר, והוד קדומים נסוך היה על אצילות נפשו.
לו נדמה היה בעיני רבנו שיחסר קמעא מכבודו של הקטן בתלמידיו, לא נח ולא שקט, עד שעלה בידו לפייסו.
מסכת חייו היתה מורכבת כולה מחטיבה אחת של דרך ארץ, ודברים אלו גם השתדל תדיר להעביר לתלמידיו, בפרט במסגרת שיעורי הדעת, שעמם נהג לפתוח את 'הזמן':
"...מחובתנו", חזר והדגיש, "להקרין אור תורה לסביבתנו. אין אנו מעריכים מספיק את עצמנו, עלינו לדאוג לכך שתהיה ניכרת נעימות וחביבות בין אדם לחברו, מתוך דאגה לזולת, והעיקר שיהא שם שמים מתאהב על ידינו".
הנהגתו המיוחדת כפי שניכרה בעיני אנשים מבחוץ שבאו עמו במגע, גרמה בעקבותיה לשינוי היחס לכלל בני התורה.
***
בדברים שכתב רבי שמואל על אודות הנהגת תלמיד חכם הניכרת בסביבה, כלל את הדברים הבאים, האמורים בחז"ל על דברי הפסוק בתהלים: " 'למנצח על שושנים לבני קרח משכיל מזמור שיר ידידות', פירש רש"י: 'לכבוד תלמידי חכמים יסדו השיר הזה שהם רכים כשושנים ונאים כשושנים ומרטיבים מעשים טובים כשושנים'.

תלמיד חכם היושב באוהלה של תורה, אמור להשפיע מריחו הטוב על הסביבה כולה, וכולם צריכים להתבשם ממנו. אם לא כן, אין הוא בגדר תלמיד חכם". 

יום שני, 23 במאי 2016

יום שישי, 13 במאי 2016

כשזושא'לה יענטע'ס התחנן על נפשו

טור זה שפורסם בשבועון 'בקהילה', מתפרסם כאן באדיבותו של הכותב. הוא מיטיב לגעת בנקודה כואבת, שהתעלמות מקיומה לא תואיל מאומה לפתרון המצב הקיים. היא תיפתר כשזושא יבין שהנפסד העיקרי מהמצב המתמשך אינו אלא הוא.  

יום שישי, 6 במאי 2016

שלא יהיה יותר גרוע


אתמול, יום כ"ז בניסן התשע"ו מלאו 15 שנים לפטירתו של הרב אביגדור מילר (מגדולי הרבנים בארצות הברית בדור האחרון).

הדברים המובאים כאן לזכרו מתוך ספרו 'תורת אביגדור', מבוססים על דברי פסוק מפרשת 'קדושים' שאותה נקרא השבת:

על הפסוק "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' (ויקרא י"ט, כ"ג), נאמר במדרש:

"אמר להם הקב"ה לישראל אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשוב ולא נטע. אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר 'ונטעתם כל עץ מאכל'. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם (מדרש תנחומא, קדושים ח').

כשאבותינו נכנסו לארץ כנען ראו לפניהם ארץ מלאה בכל טוב יותר מגדר הרגיל. לפני כניסתם, המומחים הכי גדולים לעניני חקלאות וגננות התרכזו בתכלית הריכוז לשפר ולטפח את ארצם. שבעה העמים של ארץ כנען היו מסורים לארצם לכל הקשור לעניני חקלאות וגננות באופן בלתי רגיל. אחד מהעמים היה העם החווי, שפירושו נחש. הגמרא (שבת פ"ח עמוד א') מסבירה למה כינו אותם ודימו אותם לנחשים, שהיו טועמים את הארץ כחיוויא.

הנחש חי באדמה ולכן מכיר היטב כל סוג, כל מין אדמה. כשרצו לשתול איזה פרי, או איזה סוג תבואה, החוויים היו לוקחים קומץ של אדמה בפיהם, ולפי הטעם היו יודעים בדיוק מה מכילה אדמה זו, ומה הכי טוב לשתול בה. לשון הגמרא בשבת (שם), שהיו בקיאים ביישובה של ארץ ישראל, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית.

מומחיות זו שהיתה להם לא נוצרה ביום אחד, אלא זו תוצאה של דורי דורות, שמסרו עצמם לעבודת האדמה. וכשאבותינו נכנסו לארץ, הם נדהמו מהמראה שהתגלה לפניהם.

משל למה הדבר דומה: ליהודי שקונה איזו וילה, ובגינת החצר מאחורי הוילה נמצא עץ תאנה מטופח וכל מיני שתילים נדירים, דברים שצריכים השקעה גדולה של עבודה וזמן. והיהודי בעצמו בודאי לא היה מתעסק או מקדיש זמן לזה, אבל הוא שמח בזה שהכל כבר נמצא בגינה שלו. אבל לפני שקנה את הוילה, היה דר בה אדם שהקדיש את כל חייו לטפח את גינתו. לא היה לו שום ענין בחייו חוץ מזה. זו היתה הנאתו בחיים. כן היה הדבר אצל שבעה העמים.

הנה בבברית בין הבתרים כשהודיע הקב"ה לאברהם 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם', אמר לו (בראשית ט"ו, ט"ז): 'ודור רביעי ישובו הנה, כי לא שלם עוון האמורי עד הנה'.

בתקופת אברהם היו האמוריים ישרים והגונים. לאחר פטירתו נפטרו האמוריים שהיו בקשר אתו, צאציהם החלו להתדרדר, עד שנאמר עליהם 'כל תועבת ה' אשר שנא ...'.

לפני פרשת עריות מקדימה התורה (ויקרא י"ח, ג'): 'וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו'. לאחר שהתדרדרו הגיע זמנם להיות מגורשים מארצם, ובא זמנם של ישראל לצאת ממצרים כדי להיכנס לארצם.

ישנו כלל יסוד כשהתורה או הגמרא נותנת טעם לדבר, אין זו הסיבה היחידה אלא רק אחת מתוך רבות, לפי זה ישנה סיבה נוספת להתמהמהות כלל ישראל במצרים - משום שהכנענים טרם סיימו לטפח וליפות את ארצם במידה מספקת. כשאבותינו היו במצרים, אותו זמן היו הכנענים עסוקים בטיפוח הארץ. הקב"ה הותיר אותם בארצם לשם מטרה זאת. רק כאשר הגיעה הארץ לדרגת גשמיות גבוהה שאינה יכולה להיות טובה מזו, הגיעה העת לגרש את הכענינים.

על כך אמר איוב (איוב כ"ז, י"ז): 'יכין צדיק וילבש...'. אחד עושה הכנה, והצדיק בא ונהנה ממנו. כשכלל ישראל נכנסו לארץ, מצאו לפניהם ארץ מדהימה ביופיה ואדמה פוריה ביותר. מומחים אלו ידעו לפתח כל סוג תבואה וכל סוג פרי ולהניב עד קצה הגבול. טיב הפירות היה המשובח ביותר וגודלם היה מדהים. אפילו מאות שנים אחרי כניסתם לארץ, הענבים היו עדיין כל כך גדולים שהיו מביאים ענב לשלחן ושמים לתוכו ברז ומושכים ממנו מיץ (כתובות קי"א:) במרגלים מצינו שנצרכו שנים אנשים לשאת אשכול אחד. חז"ל דורשים (סוטה ל"ד:): שנצרכו שני מוטות ושמונה אנשים לשאת אשכול אחד.

לא היה חסר כלום בארץ, כמו שנאמר (דברים ח', ט'): 'לא תחסר כל בו...'. הכנענים מלאו ארצם ממש בכל טוב. כל מיני גינות, פרדסים וצמחי מרפא, עד כי הארץ היתה דחוסה ומלאה בתוצאות של עמל ויגיעה מדורי דורות, שמסרו עצמם לטיפוח האדמות על ידי מומחים לעניני חקלאות וגננות.

לאור זאת, תמוה הדבר שהתורה מצווה (ויקרא י"ט, כ"ג): 'וכי תבואו אל הארץ ונטעתם...'. הלא כשנכנסו לארץ כבר היו קיימים בה כל עצי פרי, ולא היו צריכים לנטוע כלום?

על כך מתרצים חז"ל במדרש תנחומא: "אמר להם הקב"ה לישראל: 'אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו 'נשב ולא נטע', אלא הוו זהירים בנטיעות שנאמר 'ונטעתם...'. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם.

לבסוף אחרי תקופה עצי פרי מזדקנים ומתים וכרמים מתנוונים, וכי תשתמשו בכל הטוב שמצאתם בלי לדאוג ולהשאיר לבאים אחריכם אין זה נכון. אלא היות שמצאתם ארץ עם כל טוב, יש לכם האחריות להשאיר ארץ מלאה כל טוב.

אם נדקדק בדברי חז"ל הרי לא אמרו שחייבים לנטוע לדורות הבאים, לא אמרו שאם מצאתם עצי תפוזים, תשתלו כדי שיהיו תפוזים לדורות הבאים. אלא אמרו אם מצאתם כבר עצי תפוזים נטועים, אז אתם חייבים לדאוג שיהיה גם לבניכם. לא אמרו שחייבים לדאוג שיהיה לבניכם כל טוב רק כשאתם עוזבים את המקום. אחריותכם לדאוג שלא לשאיר את המקום במצב גרוע יותר ממצב הקודם.

וזה לימוד חשוב, וזוהי הנקודה למאמרנו. לפי הלימוד של חז"ל אם אדם נכנס לאיזה מקום ומצא הכל מסודר ונקי, אחריותו וחובתו בעת עזיבת המקום להשאיר אותו בדיוק באותו מצב כמו שהיה בעת כניסתו.

אם הוא נכנס לבית המדרש ומצא שם מדפים מסודרים בספרים, ובעת לימודו ועיונו הוריד כמה ספרים מהמדפים, אחריותו וחובתו לא להשאיר אותם מפוזרים אלא להחזירם לארון. זה הלימוד המינימאלי שאפשר להוציא מדברי המדרש.

פעם כשהייתי משגיח בישיבה, בחור שאל אותי: מה הרושם הכי קטן שלימוד מוסר צריך להשאיר עלי? עניתי לו: שהרושם הראשון הוא להחזיר את ספר המוסר שבו למדת למקומו בארון, זה הלימוד המיניאמלי. מוטלת אחריות על אדם שלא להשאיר את המקום גרוע יותר מכפי שהיה קודם הגעתו. כך, בשעת שמחה, אין להתלונן על טיב האוכל אם ישבית את השמחה.

בתהלים (ק"ז, ל"ד) כתוב: 'ארץ פרי למלחה מרעת יושבי בה'. הפסוק מרמז לעיר סדום שהיתה ארץ עושה פרי, למלחה - אשמתה נהפכה למלוחה, שאינה יכולה להוציא פרי, מרעת יושבי בה, בעבור רעת יושביה. אזור סדום שאנו רואים היום צריך ללמדנו לימדו גדול, סדום היתה כגן השם (בראשית י"ג, י'), וכשלוט ראה את ככר הירדן היה מוקסם מהמראה שהתגלה לפניו והיום המקום שמם, אדמת סדום ספוגה בכימיקלים כל כך גבוהים שאי אפשר לגדל עליה כלום, סדום נותרה כמצבת זכרון שכולם יסתכלו ויתעפלו מהשממה.
 
 
הרב אביגדור מילר (באדיבות ויקפדיה)